האסון הכפול של משפחת אייזנקוט

  השר גדי איזנקוט פרסם  (שישי) פוסט בחשבון הפייסבוק שלו, בתום השבעה על בנו גל ז"ל שנפל בעזה בשבוע שעבר. בפוסט המרגש הודה איזנקוט למנחמים והחיבוק החם שקיבל מהעם והתחייב "לפעול בכל כוחי לטובת מדינת ישראל חזקה, מפותחת, צודקת ומתקדמת".

"אני מודה לציבור הרחב על התמיכה והחיבוק, גל שלנו שייך לדור מופלא של צעירות וצעירים ואני מבטיח להמשיך ולפעול לטובת עתיד מדינת ישראל לפי הערכים ואמות המידה שלאורם הוקמה", כתב.  "שבוע חלף מאז שחיינו השתנו לתמיד. הגעגוע לגל אהוב ליבנו עצום והכאב בלתי נתפס".

"הבטחתי אתמול מעל קברו שעל אף הקושי והחלל הענק שנפער בנו, נמשיך להיות משפחה חזקה ומאושרת, משפחה שתבחר בחיים בכל יום מחדש. זה מה שגל היה מבקש מאתנו לו רק היה יכול".

"במהלך ימי השבעה ביקרו אותנו חבריו הרבים של גל, קרובים ורחוקים, שפגשו אותו בצמתים שונים של חייו המלאים. כמה אנחנו אוהבים אותם. עבורנו הם כמו ילדינו שהצטרפו למשפחה. כל אחד ואחת מהם הוסיף לנו עוד פיסת מידע, עוד סיפור, על מה שגל היה עבורם, עד כמה נוכחותו השפיעה עליהם ותמשיך להשפיע, גם בעתיד".

"גל שלנו שייך לדור מופלא של צעירות וצעירים, שהוכיח בשבועות שחלפו מאז ה-7 באוקטובר שעתיד מדינת ישראל, שכה אהב, יכול להיות משגשג אם רק נוביל את המדינה על פי הערכים ואמות המידה שלאורם הוקמה", המשיך.  "מאז נפילתו של גל, אלפים רבים של מנחמים ומנחמות הגיעו לביתנו, התקשרו וכתבו, השתתפו בכאבנו. לא את כולם אנחנו מכירים, אך קשה לתאר במילים את ההערכה וההוקרה שאנו חשים כלפי כל אחת ואחד מכם".

ההודעה המרה מכל

ביום שישי (8.12) בשעות הערב, רגע לפני ארוחת השבת התחילו להתרוצץ באילת השמועות על נפילתו בקרב של סמל מאור כהן אייזנקוט מאילת. הדברים היו מבולבלים, שכן רק כמה שעות קודם לכן נטמן בבית העלמין בהרצליה בן דודו של מאור ז"ל, רס"ר במיל' גל מאיר אייזנקוט, בנו של רא"ל (במיל') גדי אייזנקוט, חבר קבינט המלחמה והרמטכ"ל לשעבר, שגדל והתחנך באילת. היו שתהו שמא מדובר בטעות בשם, אלא שבגלל כניסת השבת בדובר צה"ל המתינו עם פרסום שמו. בקרב מוריו של מאור וחבריו הקרובים ההודעה הקשה קיבלה את האימות הכואב. ימים אחדים לאחר נפילתו בקרב של מתן דאהרי, היה מאור לחלל האילתי השני שגבתה מלחמת חרבות הברזל.

אלפים ליוו את מאור בדרכו האחרונה

  סמל מאור מאיר כהן אייזנקוט, ממש כמו בן דודו רס"ר (במיל') גל מאיר אייזנקוט, נקרא גם הוא על שם סבו מאיר. אלא ששום דבר לא יכל להכין את המשפחה לאסון הכפול שפקד אותה. עשרות צעירים קידמו את שיירת ההלוייה העצובה בעלייה לבית העלמין בדגלי המדינה. אלפים מילאו את החלקה הצבאית וליוו את מאור בדרכו האחרונה. מעל הקבר הטרי הספידה האם שרון את בנה בדמעות ובכאב עצום: "איך אמא מספידה את בנה? איך אמא נפרדת מפרי בטנה? אף אחד לא הכין אותי לזה. מרגע שנכנסת לעזה העולם שלי עצר מלכת. פחדתי פחד מוות מהדפיקה בדלת וזו בסוף הגיעה. מאורי, בן אהוב שלי, מחמל נפשי, ילד שקט, מכבד ואהוב על כולם. שקט שלא אומר הרבה אבל בחוכמתך יכולת להגיד מילה אחת שתתאר הכל"....
  ראש העירייה אלי לנקרי ספד לו: " מאור לא ביקש להיות גיבור, אבל הוא שייך לדור של גיבורים, לוחמים אמיצים – המכבים של ימינו, שהתייצבו בקו הראשון, בשדה האש, לחמו בעוז ונפלו למען הצלת עמם. מאור שייך גם למשפחה של גיבורים, משפחת איזנקוט, ששורשיה נטועים עמוק בעיר, משפחה שחינכה את בניה לאהבה והקרבה, משפחה שבחג החנוכה הזה האור שלה כבה והיא שילמה את המחיר הכבד ביותר".
  לאחר ירי הכבוד ביצע הזמר האילתי חן גואטה את השיר של משה פרץ ״גיבור של אימא״, לבקשת המשפחה. 

"מאור חיכה להיכנס לעזה"

  בתחילת חודש דצמבר עברה בדיוק שנה מאז עלה מאור ז"ל על מדים. למרות השקט ששידר והעובדה כי רבים הופתעו לשמוע כי מאור התגייס לקרבי, חבריו הטובים דווקא לא הופתעו. "אולי כלפי חוץ מאור נראה שקט, אבל אנחנו החברים הטובים שלו ידענו שהוא קרבי בלב ובנשמה", מספר עליו השבוע חברו הקרוב נועם ביטון. הם גדלו יחד מאז המעון, דרך גן הילדים, בית הספר היסודי יעלים והמשיכו יחד לבית הספר גולדווטר. הם אפילו התגייסו באותו יום- מאור הגשים את חלומו לשרת בגולני ואילו חברו הטוב נועם, התגייס להנדסה קרבית. זו אולי היתה הפעם היחידה בה נפרדו דרכיהם. "למאור היה רעל בעיניים. כשהוא היה מחליט משהו הוא היה הולך אית ועד הסוף. כמי שהיה לו דוד רמטכ"ל, מאור תמיד אמר לנו בחבר'ה שגם הוא יילך על קרבי. וכשמאור אמר קרבי הוא התכוון לגולני. לא כי רצה ללכת בדרכו של דודו אלא כי זה מה שמאור רצה", מספר נועם שפגש את מאור ימים אחדים לפני מותו בעיר האוהלים לפני כניסתו לעזה. "מאור חיכה לזה. הואמ חיכה להיכנס לעזה, רצה להילחם, לתת הכל. דיברנו על הסכנות אבל מאור אמר לי משפט חזק- לא נורא, במקסימום אני מת. הוא לא פחד מזה".
  השמועה הקשה הגיעה בשישי בערב לנועם שמיהר לבית המשפחה כדי לברר את אמיתות הדברים, שם פגש למטה את קציני צה"ל שאימתו בפניו את הדבר ממנו חשש יותר מכל. "זה לא משהו שאפשר להבין, לא משהו שאפשר לעכל, אחרי הכל לאורך כל החיים מאור היה חלק ממני ועכשיו כבר לא". כדי שחלק ממאור יישאר איתו תמיד, מתכוון נועם לקעקע על גופו משהו שיזכיר לו את מאור תמיד.
  עם היוודע דבר נפילתו של מאור בקרב, מיהרה מנהלת בית הספר גולדווטר, אפרת זקס, לעדכן את הצוות המקצועי בבית הספר שליווה את מאור בשנותיו האחרונות עוד בערב שישי. "כשראיתי שאפרת המנהלת מצלצלת בשישי בערב חששתי שקרה משהו לאחד מילדי הכתה שאני מחנך", מספר שלומיק שאול, מחנכו של מאור בכתות י'- י'ב. "כשהיא אמרה לי שמדובר בבן כתה שלי שכבר עלה על מדים ואמרה לי את השם, משהו בי נשבר. אתה מחנך ילדים שלוש שנים והם הופכים לילדים שלך. זה מכה בהתחלה בהלם ואחרי כמה זמן מגיע הצער העמוק. ידיעה כזו תופסת אותך בלתי מוכן. מי יכול לחשוב על דבר כזה בכלל? תלמידי החינוך העכשוויים שלי עומדים לפני הצו הראשון והכל מקבל אצלי עכשיו תפיסה שונה. יחד עם מאור יש לנו עוד לא מעט בוגרים בקרבי, חלקם ביחידות כאלו שאפילו אסור לנו לדעת בדיוק מה הם עושים. עכשיו זה ממש מלחיץ. רק שלא נשמע עוד דברים רעים".
  על מאור מספר שלומיק בעצב: "מצד אחד הוא היה ילד מאוד דעתן, מנגד הוא היה מאוד שקט ויחד עם זאת גם היה מאוד אהוד על חבריו שקראו לו בשם החיבה מרקו. מרגע שיצא לטיול השנתי בכתה י'ב על תנאי והבטיח לצוות שלא יאכזב, הילד השתנה לבלי הכר. ולא רק שהתנהג למופת בטיול אלא גם הוביל את חבריו, הנהיג ולא קיטר לרגע. אני שמח שלפחות את התקופה הזו עבר כמו שצריך".
  על שרון, אמו של מאור היה לשלומיק חשוב לציין כי היא היתה לביאה. "תמיד ליוותה אותו, נלחמה לצדו והיתה תמיד בתוך העניינים. הערכים של בנה היו תמיד ראשונים לנגד עיניה ועל כך יש להוריד בפניה את הכובע".
  בהספדה קורע הלב אמרה שרון: "כולם אומרים לי שאני לביאה ושאני חייבת להיות חזקה בשביל עדן ואלמוג אבל איך עושים את זה? גם ליכולות שלי יש גבול. איבדתי אבא, אמא, אבל ילד? זה כבר מוגזם, זה נגד חוקי הטבע. בן תן לי כוח".

הטיול השנתי שהיה המפנה בחייו

  תמי שאול מי ששימשה רכזת השכבה של מאור מכתה י' ועד כתה י'ב הכירה אותו היטב. היא מספרת על צעיר שכמו רבים אחרים בבית הספר ובכלל, קצת איבד את הדרך בתקופת הקורונה. "כן נכנס לזום או לא נכנס לזום, הצדק והכבוד היו נר לרגליו". לדבריה, המפנה הגדול חל אצל מאור בבית הספר דווקא כשקיבל סירוב לצאת לטיול השנתי של כתה י'ב. "כשמאור ביקש הזדמנות נוספת, התכנסנו כל אנשי הצוות והחלטנו מכל הלב לתת לו הזדמנות שנייה. בטיול הזה פרץ ממנו כל החינוך שהוא קיבל בבית. ערכים, בגרות, מנהיגות, עזרה לחברים, אחריות אישית, הוא כאילו הרגיש שבגלל שהבטיח לנו, הוא חייב להתנהג למופת. אלא שמה שהתחיל בטיול השנתי המשיך גם בחודשים הבאים עד לסיום כתה י'ב. קיבלנו ילד חדש שפרח בכל המובנים. הילד המופנם שלא אהב להצטלם, נשאר מאחורי הקלעים אבל היה חלק מהצוות המארגן. הוא חייך יותר ופרח, ולאורך כל התקופה הזו ידע להודות ולהעריך את הצוות שליווה אותו".

  על הרגע בו קיבלה את ההודעה ממנהלת בית הספר בערב שישי מספרת תמי: "כמי שהיא אמא לארבעה חיילים, אחד מהם מילואימניק, החסרתי פעימה והידיעה הקשה הזו תפסה אותי כמובן לא מוכנה. מי יכול להיות מוכן לדבר כזה? בשום סמינר או הדרכה לא מכינים אותך לרגע כזה, ומאותה שנייה שולחן השבת נראה אחרת. אחרי שכל הזמן אני במסגרת תפקידי דאגתי לדברים כמו ציונים, אחריות, תלבושת, התנדבות בקהילה, פתאום צצו אצלי לאורך השבת מחשבות שאולי לא הספקתי לדבר אתו, שאולי יכולתי לעשות אתו יותר ואם כן, מה הייתה צריכה לומר לו? ומה שהכי רץ לי בראש היה שזה עולם מעוות בו מורה צריך להספיד תלמיד. הלב שבור ומרוסק לרסיסים. כל כך צעיר, כל כך לא הספיק. למזלנו הוא היה חלק משכבה מגובשת מאוד שחלק מחבריה הספיקו לנסוע לתאילנד ביחד לפני הצבא והספיקו לחגוג בכמה מסיבות אבל זהו. והלב שבור. עכשיו כבר חושבים בבית הספר גולדווטר איך להנציח את מאור.

נפש של ספורטאי

  סלים אשקר, מאמן כדורגל בבני אילת קיבל לזרועותיו את מאור כשהיה בכתה ז'. במשך כמעט שלוש שנים הוא התאמן בכדורגל ונסע למשחקי חוץ. "הוא היה קסם של ילד. אני לא זוכר לאורך כל התקופה הזו ולו פעם אחת של בעיית משמעת מצדו", אומר סלים. "הוא היה ביישן, אף פעם לא התלונן אבל גם תמיד היה מאוד מחובר לחבר'ה". עבור סלים זה אובדן ראשון של שחקן שנפל בקרב. "ולזה אתה אף פעם לא יכול להיות מוכן. זה ילד ששמרת עליו בנסיעות החוץ כשאמא שלו דאגה ופתאום הוא עולה על מדים, שומר עליך ונהרג. זה נותן לך סטירה כי מי חושב על סיטואציה כזו? היום אני כבר חושב על הדברים אחרת. יש לי בפנים עוד כמה וכמה שחקנים ששולחים תמונות, מפחיד לחשוב שחס וחלילה עלול לקרות להם משהו. שה' ישמור עליהם ושהם יחזרו הביתה בריאים ושלמים".
  לאורן חזות, מאמן כדורסל בהפועל אילת הגיע מאור בכתה ט' לאחר שעזב את הכדורגל והחליט לנסות את כוחו בכדורסל. שנתיים הוא שיחק תחת ניצוחו עד שהחליט לעזוב. "קיבלנו אותו באהבה רבה ובכל פעם שהיה עולה למגרש החברים היו דוחפים אותו קדימה ומעודדים. הוא היה נער שקט ומופנם שהתחבב על כולם. כשראיתי את התמונה שלו בטלוויזיה הייתי בשוק להבין שנפל בקרב". אורן חזות שאיבד רק כמה ימים קודם ילד אחר ששיחק זמן מה באגודה- מתן דמארי, מי שהפך לימים מאמן, מתקשה לעכל את האובדן. "זה קשה מאוד. לא נתפס".

  מאור היה בן 19 במותו. השאיר אחריו הורים, אח ואחות כואבים. יהי זכרו ברוך.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו במייל או בווטסאפ

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת