הסיפור של יעל, בהווה בר- עוז זבירין, הוא ההוכחה הניצחת לכך שלעולם אל לנו לשפוט אנשים לפי המעשים שלהם בתקופת חיים מסוימת. מי שהכיר את יעל של אז, לא חלם שיום אחד היא תהפוך מילדה פרועה ומרדנית, שעזבה את הבית בגיל צעיר, שחצתה את העולם בטרמפים ושהייתה במשך שנים בלתי ניתנת לריסון, לילדה טובה אילת, מורה ליוגה, נשואה לוטרינר, אמא לשני ילדים וסמל ליופי ובריאות.
אם תשאלו את יעל, אלמלא היוגה שנכנסה לחייה במפתיע, גם היא לא הייתה חולמת שיגיע היום בו לא תיכנע עוד ליצר ההרפתקנות שהניע אותה מאז ומעולם, ותעדיף לחיות חיים שלווים ובורגניים להפליא.
"אנשים חושבים שיוגה זה לשבת ולנשום, אבל יוגה זו דרך חיים. עבורי היא קרש ההצלה בחיים האלו. הפירוש הסנסקריט (שפה הינדית עתיקה. ר.ג') של יוגה הוא- איחוד. לפי התפיסה ההינדית כמעט כל דבר יכול להיות יוגה, בתנאי שהוא מחבר את עצמך לעצמך ואת עצמך לעולם. יש המון דרכים להגיע לחיבור הזה וכל אחד מוצא את נקודות החיבור שלו".
אחרי ארבע שנים של לימודי יוגה בהולנד, יכולה יעל לדקלם את העקרונות של הפילוסופיה ההינדית גם מתוך שינה, בייחוד אחרי ששימשה בעצמה מודל הצלחה למה מסוגלת היוגה לחולל באדם. אין פלא, אם כן, שהיא בחרה להתמקצע בשיטת 'איינגר'- שיטה הנחשבת לשיטה הקשוחה והקיצונית ביותר ברמת הדיוק מבין השיטות הרבות של תרגול ההאתה יוגה (בינהן, אשטנגה יוגה, שיבננדה יוגה, ויני יוגה, איינגר יוגה, קונדליני יוגה ועוד).
יחי ה'איינגר'
המתודיקה של שיטת 'איינגר' היא מאוד מדויקת. בכל תנוחה יש מנח מדויק של כל איבר בגוף כשהמטרה היא כל הזמן לשפר את הגוף להגיע למנח המדויק הזה, לפי הנחיית המורה כמובן", אומרת מי שהצליחה במרוצת השנים לקבץ סביבה כבר עשרות מתרגלים מכורים לשיטה ולה, "אתה יכול לעשות מדיטציות מהבוקר עד הערב, אבל אם לא תשב זקוף האנרגיה לא תזרום. ב'איינגר' לא מדברים על אנרגיות ועקרונות רוחניים. אתה מקבל את התובנות דרך התרגול הגופני. 'איינגר' פועלת בשיטה של שינוי. יש כאלה שכל ערב עושים מדיטציות, כמו אנשים רוחניים, אבל במשך היום הם מסוגלים לעשן, לשתות ולאכול בשר כאילו אין מחר ועוד לחשוב שאין לזה השפעה. אם אתה עושה מדיטציה וכל מה שאתה חושב זה שכואב לך הגב מהרצפה, אז קודם כל תשפר את הישיבה כדי שיהיה לך נוח, תזקוף את עמוד השדרה, תפתח את בית החזה, תתחזק על ידי תרגול גופני ואז תראה איך השיפור מחלחל לך לכל תחומי החיים. אתה עומד יותר טוב, ישן יותר טוב, אוכל יותר טוב, מחרבן יותר טוב וחושב יותר טוב. זה משתלט לך על החיים בלי שהסבירו לך כלום. הגוף והנפש מתחילים להתחבר והמודעות מתעוררת. במהלך חיינו אנחנו נמצאים כל תקופה ברמה שונה של מודעות. הנה, קחי אותי לדוגמא, כל החיים אהבתי בעלי חיים. תמיד אספתי אותם הביתה וטיפלתי בהם, אבל גם אכלתי בשר וזה לא הפריע לי כי הייתי ברמת מודעות מסוימת. יום אחד נחתה עליי ההבנה שאני בעצם אוכלת את החיות שאני אוהבת. לא יכולתי להתעלם מהמחשבה הזאת יותר. מאז אני לא מסוגלת יותר לאכול בשר. ברגע שאת יודעת משהו אז כבר אין לך ברירה והשינויים מתחוללים".
איך נדע לבחור את שיטת היוגה שתתאים לנו ביותר כשיש מגוון שיטות כזה גדול?
"כדי לדעת מה מתאים לך צריך לבדוק ולנסות את כל השיטות. הרבה קשור לחיבור שלך עם המורה. יש היום המון סוגים של יוגה שפלשו למערב ועברו סוג של מוטציה. יוגה צחוק, יוגה לילדים, טנטרה יוגה וכולי. אני קצת ספקנית לגבי אנשים שעושים הרבה דברים ביחד וממציאים שיטות חדשות. אני מאמינה שצריך להתמקד ולהתמקצע בדבר אחד. זה מאוד טרנדי היום לאגור תעודות וזה אחלה אם זה עובד לאנשים מסוימים, אני לא שם. אני למדתי משהו ומעבירה את מה שלמדתי. אני לא רוצה להמציא את הגלגל ולהתנסות על אנשים. אני מנסה להיות צינור של מה שלמדתי".
הופס, יוגה
בגיל מאוד צעיר עזבה יעל את בית הוריה בחיפה ויצאה לעולם הגדול. בלי פחד, בלי כסף, בלי ייסורי מצפון, אבל עם הרבה תעוזה, חוזק נפשי ויצר הרפתקני לא מבוטל.
"הייתי נערה מאוד פרועה, בלשון המעטה", היא מודה בחיוך. "אי אפשר היה לשלוט בי, ובטח לא להגיד לי מה לעשות וההורים שלי נאלצו להשלים עם זה בסופו של דבר ולשחרר אותי. נסעתי להודו לכמה חודשים וגנבו לי שם את מעט הכסף שהיה לי. הבנתי שאני חייבת לנסוע למקום שאוכל לעבוד בו. בעקבות חברה שפגשתי בדרך, הגעתי להולנד. בגלל שלא היה עלי כלום, חייתי בקומונה כמעט שנתיים, עם חבר'ה מכל העולם. זו הייתה תקופה קסומה ומשוחררת לחלוטין. חרשתי את אירופה בטרמפים עד שמיציתי וחזרתי לארץ. בישראל, לא ממש מצאתי את עצמי אז ירדתי עם חברה לאילת כדי לגור באוהל על החוף. גידלתי ראסטות, התאהבתי בבחור אילתי בעל פאב והמשכתי את חיי הלילה הסוערים באילת. כשנפרדנו, חזרתי לתל אביב, עדיין ללא מצפן וכיוון דרך בחיים. חייתי את החיים הכי לא יוגים שאפשר: חיים פרועים, לא בריאים וחסרי מודעות לחלוטין. בתוך תוכי ידעתי שאני מתעללת בגוף שלי ובנשמה שלי, אבל זה לא הזיז לי. כי כל עוד משהו לא נוגע לך בפנים, שום דבר לא מניע אותך לפעול כדי לשנות את זה. כך היה
עד ששמעתי שחברה שלי נוסעת ללמוד בהולנד. מיד קפצתי על המציאה, לקחתי איתי את הכלב שלי ז'וזו', שרק עליו אפשר לכתוב סיפור שלם, וטסתי בחזרה להולנד.
הנסיעה הזאת היא מסוג הדברים שבמבט לאחור את אומרת 'מה חשבתי לעצמי', אבל כנראה שזה היה נכון כי הכל באמת הסתדר לי שם. שכרנו דירה קטנה באמסטרדם, חברתי התחילה ללמוד, אלא שאני שוב מצאתי את עצמי משועממת. ליד הבית ששכרנו היה מרכז יוגה, שבדיעבד התברר לי בתור מוסד מאוד נחשב ומכובד ליוגה באירופה. נכנסתי לשיעור אחד, סתם מתוך סקרנות ושעמום ובאותו רגע השתנו לי החיים!
מיד הכתה בי ההבנה שזה מה שאני רוצה לעשות. אז התחלתי ללכת מידי בוקר וערב לשיעורים במרכז, רק כי זה עשה לי טוב ולא היה לי משהו אחר לעשות.
במשך כל הזמן הזה לא הבנתי שאני בעצם עוברת שינוי גורלי.
בוקר אחד ניגש אליי המורה הבכיר ואמר לי: אני רואה שאת מאוד אוהבת יוגה! אם את כבר פה כל כך הרבה אולי תרשמי ללימודי הוראה?!
לא האמנתי שהוא הציע את זה והתרגשתי לנוכח הפרגון והביטחון שהוא השרה בי. מכיוון שלא היה לי כסף ללימודים הוא גם הציע שאלמד על חשבונו ואחזיר לו לכשאסיים באמצעות ההוראה. הוא היה הגורו הראשון שלי בחיים. הוא האמין בי, דחף אותי ופתח לי דלתות שלא האמנתי שיקרו בדרכי. נכנסתי למסלול לימודים של ארבע שנים בהן לומדים אנטומיה ברמה של לימודי פיזיותרפיה לצד לימוד התרגול הגופני של שיטת 'איינגר', לימוד הפילוסופיה ההינדית ולימוד ההוראה עצמה, שזו תורה בפני עצמה.
לקראת סיום הלימודים כבר הפכתי לאסיסטנטית שלו ביוגה הטיפולית שהעביר. עבדנו עם אנשים בשיקום ממחלות סרטן, מחלות כליות ועוד כל מיני דברים קשים. במו עיניי ראיתי איך חולי דיאליזה מצליחים להוריד את טיפולי הדיאליזה בזכות היוגה. התחלתי להעביר שיעורים בסטודיו של המרכז ולאט לאט השיעורים שלי התמלאו, מפה לאוזן".
ככה השתנו חיי
עד שיעל סיימה את הלימודים, בלי משים ובטבעיות רבה היא כבר הפסיקה לשתות, לעשן, לבלות ולחיות את החיים הפרועים שאפיינו אותה כל כך. רק אחרי ארבע שנים היא העזה להסתכל אחורה ולראות שעברה חתיכת שינוי. בניגוד לסיפורי הצלחה אחרים בהם הגיבור יכול להצביע על היום בו החליט לעשות את השינוי, אצל יעל זה קרה כאילו השינוי השתלט עליה או כמו שהיא מעדיפה לומר: היוגה בחרה אותי, לא אני אותה!
"החיים הם רצף של פעילות בשרשרת אינסופית שעובדת כמו דומינו. אף פעם אין לנו שליטה על התוצאה אך ורק על רגע הפעולה", היא שולפת תובנות מהתפיסה ההינדית, "לכן מבקשים מאיתנו לחיות כל רגע נתון במודעות. בלי לשפוט ובלי לצפות לתוצאה מסוימת. זה בעצם אומר לחיות את הרגע אבל בדיוק מהצד השני של האמרה:
אכול ושתה כי מחר תמות!
המודעות היא כמו שריר- צריך לאמן אותה ולתרגל אותה עד שהיא קיימת בכל פעולה שאתה עושה ביומיום עד לירידה לפרטים הכי קטנים כמו, איך אתה שוכב כשאתה צופה בטלוויזיה".
את הסיפתח לחייה החדשים של יעל היא החליטה לעשות באילת. למרות הפחד להידרדר שוב לעולם הפרוע של החיים שהכירה באילת ועל אף התדמית שדבקה לה פה בעיר, ההחלטה נחרצה בזכות התחושה החזקה של הרצון לשוב לכאן.
כמו הגורו בהולנד, באילת היא סימנה לעצמה את הגורו השני של חייה - זה שהאמין בה ודחף אותה לפתוח סטודיו פרטי כדי להתחיל ללמד. למרות הבלבול, נפילת האנרגיה והפחד אותו חוותה לראשונה בחייה היא שכרה דירה, התאימה אותה לשיעורי יוגה והתחילה ללמד. בלי פרסום ובלי רעש הקבוצה הקטנה גדלה מיום ליום, הדירה הקטנה הפכה לאולם והחלום החל קורם עור וגידים. (כיום, היא מלמדת יוגה במתנ"ס 'בית רובין').
האביר עם החיות
גם בסיפור של יעל, כמו בסיפורי האגדות מהסוג הכי קיטשי שיש, גם האהבה לא איחרה להגיע בעקבות השינוי ובזכות הבחירה הגורלית לשוב לאילת.
וכך, מול הדירה ששכרה, ישב לו הווטרינר אילן זבירין, במרפאת החיות שפתח, אחרי ששב בעצמו לעיר ילדותו אחרי חיפוש עצמי בעולם. הוא צפה בזרם האנשים נושאי המזרונים נכנס ויוצא מהדירה ממול.
מתוך סקרנות הוא החליט לבדוק על מה המהומה- פגש את הכלב ז'וז'ו המיתולוגי וחבר כלבי חדש בכניסה, וזיהה מיד את הפוטנציאל הטמון בשכנה, המורה ליוגה שאוהבת מאוד חיות...
תחילת הקשר היה מקצועי לחלוטין, עת התחילה יעל לעבוד כאסיסטנטית צמודה במרפאה בימי שישי. אבל הקשר המקצועי לא החזיק מעמד כי אחרי חודש כבר הייתה האסיסטנטית החדשה, בהריון מהוטרינר...
"החלטנו ללכת על זה בשיא הטבעיות", מספרת מי שכבר הורגלה לשינויים דרסטיים בחייה. "אפילו לא התלבטנו! יש דברים שאתה עושה אותם ומרגיש שהגעת הביתה!
כמו עם השיעור יוגה הראשון שלי. למרות שלא הבנתי כלום ידעתי שזה הדבר הנכון".
אז אתם כבר ארבע שנים ביחד ומעולם לא התחתנתם?
"בהתחלה לא רציתי להתחתן בהריון כדי לא להחמיץ את הכיף של מסיבת החתונה. אחר כך זה כבר לא נראה לנו כזה עקרוני אז שוב דחינו את זה. לאחר מכן נכנסתי שוב להריון אז שוב זה נדחה מן הסתם והיום אני אומרת שאולי יום אחד זה עוד יקרה!"
והיום, כשאת חיה חיים בורגניים לגמרי אין בך רגעים של געגוע לחיים הסוערים?
"תראי, בתוך תוכי אני תמיד אשאר הילדה הפרועה שהייתי, אבל אני כל כך לא מתגעגעת לדרמה של מה שהייתי פעם. החיים שלי אז היו אפ'ס אנד דאונ'ס קיצוניים. זה היה סוער, אבל גם מאוד מתיש. היום, אני יודעת מה נכון לי וכבר לא נשלטת על ידי יצרים של הנאה רגעית. היום, אני מבינה שאני בן אדם שלרגעים טוב יותר ולרגעים מוצלח פחות.
אם אני מתעצבנת, וזה קורה כמו לכל אחד, אני מבינה שזה לא מעיד עליי שאני טיפוס עצבני ולהיפך- אם אני מאושרת אני יודעת שאני לא אהיה מאושרת תמיד. אני לא חיה חיים יוגים כמו שהייתי רוצה, בדבקות, אבל אני מבינה שזה בסדר ושזה לא עושה אותי מורה פחות טובה או יותר טובה. האמהות היום היא חלק מרכזי בחיים שלי וזה נדיר שאני מתרגזת על הילדים שלי. לא בגלל שהם מושלמים, אלא בזכות זה שאני מנסה לא לקחת את זה אישית. אני מבינה שהם ילדים נורמאליים. ברגע שאת מנטרלת את העוקץ בכל דבר אין שאיפה להגיע לשלמות. אני מנסה כמה שיותר לחיות את הרגע. שואפת לתרגל יותר, להיות רגועה יותר, אבל לא כועסת כשזה מתפקשש. אני מבינה שאני חיה בציביליזציה ולא באיזו מערה. היוגה בשבילי היא למצוא את האיזון הזה.
אני מתייחסת בסלחנות לאופי שלי ולקול הזה שדופק לי בראש. זה הכול עניין של החלטה בחיים האלה וזו אחריות שלנו לצבוע את החיים בורוד כשיש שגרה אפרורית."
