שפיות זמנית, מעולם צמד המילים הללו לא נשמע כל כך רלוונטי. שבוע של טרור והרג, עצב ושכול, כעס ופחד, ולצד כל זה החיים ממשיכים, בשמחת קיץ בלתי נגמרת. שבוע המתמצת את ההוויה הישראלית במלוא תפארתה, איוולתה ועד כמה דורשי וחפצי חיים אנחנו. שבוע שבו הזכרתי ונזכרתי, כמו רבים אחרים, כי אמרתי לכם, הרי הכתובת היה על הגדר שאיננה. עוד שבוע שיהפוך לזיכרון חולף בהיסטוריה העירונית, ישראלית, שבוע של כניסה לפרופורציות, לכורח בצניעות מול המציאות, ההולמת, המכה, הבלתי נתפסת. שבוע של סוף החופש, שבוע סוף, למשפחות ישראליות שאיבדו את היקר מכל. שבוע, שאם היה ניתן, הייתי ממליץ לדלג עליו, או לחילופין, היה פשוט יותר: למה לעזאזל לא סגרו את הכביש לפני הפיגועים, הרי התראה היתה או כמו ששר הביטחון אמר: "היתה טעות בשיקול הדעת בהערכת המצב בפיגוע באילת" ומי ישלם את המחיר מר ברק, הרי למדו אותי שעל טעויות משלמים. שבוע שבו השפיות הופכת לנדירה מתמיד, גם אם היא שפיות זמנית
