סביר חזר לבמה

לפני כשש עשרה שנה, הדרים מנחם סביר לאילת. מעטים בלבד בעיר מכירים את חייו הקודמים בהם שיחק בסרטים והיה מעורבב בתעשיית הבידור במרכז. אלא שמנחם אמר לתעשייה הזו לא, ואין טוב ונוח לשינוי כיוון מבאילת. כאן הוא פגש את עירית ברוק, אמנית מוכשרת בפני עצמה, בנה איתה זוגיות וחילק את זמנו בין הפרנסות השונות, תחביביו השונים ואהבתו לעירית. לפני כארבע שנים שוב חזר ודגדג בו חיידק המשחק וביקש לפרוץ החוצה. הפעם נתן סביר דרור לאהבתו למשחק בשורות התיאטרון הקהילתי בעיר. כאן הוא פגש את הבימאית עדה ים מירסקי וקבוצה של אילתים, שממש כמותו שותפים לאהבה למשחק ולבמה.
לפני קצת פחות משנה פנה סביר למירסקי ואמר לה- "אני מרגיש שאני יכול לעלות ערב יחיד". עדה לא אמרה לו 'לא'. היא אף פעם לא אומרת 'לא' לשחקנים שלה. "כשאחד השחקנים בקבוצה מרגיש שזה מה שהוא רוצה לעשות ויש לו את הכלים הנכונים והפוטנציאל, אין שום סיבה שהוא לא יגשים את המהווים שלו", היא אומרת ומוסיפה, "בשביל זה בדיוק קיים התיאטרון הקהילתי בעיר, להנאת השחקנים וכמובן להנאת תושבי העיר והסביבה".
כך נולד הערב "חד שיח של עצב ושמחה".
אדם אחד, בן שישים ושבע, עם מבט תכלת צלול כיום קיץ בהיר, העומד על הבמה ובמשך שעה שלמה מדלג בין המלט וחנוך לוין, בין העברית לאידיש ובין ברל ובראסנס ומוכיח לכולנו שכל העולם במה ואין גיל שהוא מאוחר מדי להגשים חלומות.

מני, גיטרה וסולם

את מני פגשתי באחת החזרות האחרונות שלו לפני המופע. "זו הפעם השנייה שאני מופיע. בפעם הראשונה, לפני מספר שבועות, האולם היה מלא", הוא אומר לי בגאווה ומוסיף: "אני מקווה שגם הפעם הוא יתמלא". מני חמוש בגיטרה וסולם צועד תוך כדי דיבור אל הבמה. לשאלתי למה סולם ומה פתאום גיטרה? הוא מחייך חיוך מאוזן לאוזן ועיניו צוחקות במשובה: "אהה.... אז ככה, הגיטרה זה סוד שאף אחד לא ידע עלי וגם אני לא ממש ידעתי. עירית קנתה לי גיטרה ואני התחלתי לנגן אקורדים. זה פשוט בא לי... והסולם, נו טוב, אולי יהיה משהו לתקן ולא יהיה סולם, לכי תדעי. סולם זה תמיד דבר טוב לקחת איתך". וכך עוד לפני שהצגת היחיד שלו התחילה אני כבר מרגישה בעיצומה של הצגה. כזה הוא מני.
מני מגיע לבמה, סוחב סולם, מפזר תפאורה ועושה הכנות טכניות אחרונות. אני תופסת מקום של כבוד - שורה שנייה באמצע ומתחילה להציק בשאלות. מני ועדה מחלקים את תשומת הלב שלהם בין העיסוק שלשמו התכנסנו, כלומר חזרה לקראת המופע, לבין מענה על שאלותיי.
הקטעים למופע של מני נבחרו באקראי, "זה היה מקרי ביותר. באתי לעדה עם רעיון שאני רוצה לעשות ערב מונולוגים ולאט לאט התגבש לו הקו", אומר מני תוך כדי שהוא מוציא בובת פרווה ענקית בצורת כלב ומניח אותה בקדמת הבמה. ועוד לפני שהוא מספיק לסיים את המשפט הוא נמצא בצד השני שלה מכוון את הגיטרה שלו. "זאת הולכת להיות הפתעת הערב. אנשים לא יודעים שאני מנגן. גם אני לא ידעתי עד שיום אחד זה קרה. לערב הזה נעזרתי כמובן באיש מקצוע שלימד אותי את האקורדים הנכונים. חכי, חכי את עוד תראי".
ואני ממשיכה להקשות לגבי המונולוגים: מצחיקים? עצובים? כמה יש? ומני משיב בסבלנות אין קץ מבלי לעצור ולו לחצי שנייה את ההתרוצצות שלו על הבמה להכנה מושלמת לקראת החזרה: "אין קשר בין המונולוגים. בחרתי אותם כי הם מצאו חן בעיני. ברובם מונולוגים מצחיקים, כי מטבעי אני אדם שמח, אבל ישנם מונולוגים מאוד דרמטיים שגם בהם יש סוג של עוקצנות מצחיקה". את השירים המשובצים בין המונולוגים השונים מגדיר מני גם כן כסוג של מונולוג- "הרי מה זה בסך הכל שיר? זה גם מונולוג, רק שיש לו מנגינה. נכון שאם שרים בשניים זה כבר הופך לדיאלוג, אבל במקרה שלנו השירים הם מונולוגים".
מני לא סגור כמה מונולוגים וגם שירים יש המופע והוא נעזר בעדה. בסוף שניהם מגיעים לתשובה אחידה: חמישה מונולוגים וארבעה שירים.
דקה לפני שהחזרה יוצאת לדרך אני מקשה ושואלת לגבי ההכנה למופע. עדה ומני מספרים לי שבאופן יחסי זה לא לקח הרבה זמן. "מני הוא בחור מאוד יסודי ומאוד רציני. כשהוא מחליט על משהו זה זורם ומדויק והעניין עומד על הרגלים מהר מאוד. האמת היא שזה לקח ארבעה חודשים אבל אחר כך מני חלה ולכן נאלצנו לעשות איזו שהיא הפסקה בגלל זה", אומרת עדה מאחורי שולחן הבימוי בירכתי האולם.

להיות או לא להיות, זאת השאלה

מני מכיר היטב את הבמה הזו ובמה בכלל. ההתחלה שלו הייתה בערך בגיל שש עשרה. הפריצה המשמעותית של כישרון המשחק שלו הייתה בסוף שנות השמונים, אז הוא שיחק בסרטים ופרסומות. "זו לא הייתה העבודה המרכזית שלי, אבל פה ושם לקחתי לעצמי חופש מהמלאכות הקבועות שלי והופעתי בתפקידים שונים בכל מיני סרטים ופרסומות. אחד הסרטים היה 'משחקים בחורף קר' של הבימאי רם לוי, שאותו אני ממש מעריץ. הוא גם ביים את 'לחם'. רק מה, את הסרט הזה הקרינו בטלוויזיה באמצע הקיץ באוגוסט כשחצי מדינה הייתה בחו"ל", אומר מני וצוחק.
ואז סוף סוף מתחילה החזרה. מני בדמות השטן עושה סדר בגיהינום. רציני אך משעשע. ואז כהרף עין גלימת השטן מתחלפת בגלימת נסיך דנמרק וכמובן שהשאלה היא 'להיות או לא להיות' ושקספיר מדבר מגרונו של מני ונדמה כי נסיך דנמרק הוא זה שעומד כאן על הבמה ומתחבט לנגד עינינו האם "להיות או לא להיות". אין ספק תגידו מונולוג רציני, אבל מני מצליח להגניב לנו חיוך בין הדברים הקשים.
"בורח לי..." הוא אומר לעדה ומחפש ישועה מצידה, "שכחתי....". קורה לשחקנים הטובים ביותר. עדה מזכירה לו את השורה והוא ממשיך ועובר בקטע מעבר למונולוג הבא. אך אבוי, עדה שוב מזכירה- "קודם הפונצ'ו", היא מדריכה אותו בהבנה וסבלנות ומני משיב לה בהומור: "אם גם במופע אשכח, פשוט תזכירי לי". פתאום אני קולטת שמני מדבר אל משהו בשם שייקה ספיר. חצי דקה אחרי זה אני מרגישה איך האוזניים שלי עוצרות את החיוך הרחב. נפל אצלי האסימון. שייקה ספיר, הלוא הוא שקספיר בשפתו המצחיקה והעליזה של מני.
בינתיים מני כבר נמצא עמוק עמוק בתוך דמותו של לאנץ המשרת התמים שמדבר עם החבר שלו 'חומץ' וכל שורה מהמונולוג שלו מעלה חיוך למרות שאין שום דבר מצחיק על הבמה. השילוב של המשחק עם שורות הטקסט והמבט הכחול הממזרי של מני הופכות את הסצנה כולה לעוקצנית ומצחיקה. הוא מדבר עם הנעלים של אמא שלו וכמובן עם חיית ה'מחמץ' שלו 'חומץ'.
ושוב יוצא מני מדמותו של לאץ ומחפש את 'החברה' שלו- הגיטרה שבה הוא מיטיב לפרוט ולזמר לקהל את 'בנמל של אמסטרדם', כשהוא עובר בין השורות ולמעשה נותן תשומת לב מלאה ואישית כמעט לכל אחד ואחד. גם אם מדובר בחזרה והאולם ריק, זוכה כל כיסא וכיסא לתשומת הלב הראויה הזו.

ואז, לטעמי, מגיעה גולת הכותרת של המופע- מונולוג באידיש של זקן ערירי בבית אבות אשר מדבר מעומק ליבו על הבדידות הנוראית ועל הבן שלא מגיע ועל האחרים בבית האבות וכל זאת באידיש. מני ועדה מבטיחים לי שבמופע ישנו תרגום מלא וגם מי שלא דובר אידיש יוכל ליהנות מהמונולוג. לי אין ספק אלה הם דקות יקרות מפז לדוברי השפה. מונולוג שמצד אחד מעלה חיוכים, אך יחד עם זאת גורם לדמעות להיקוות בזוויות העין. יכולת מדהימה לשלב עצב ובדיחות הדעת בדמות אחת.
ואם חשבתי שהמונולוג באידיש הוא השיא, אז מגיע שיא חדש כשמני מדבר עם האסלה בזמן שהוא מטיל את מימיו. דברים ברומו של עולם. הצצה נדירה עבורנו, הנשים, מה באמת עובר בראש של הגברים כשהם מתייחדים להם שם עם האסלה שלהם.
ובלי אקטואליה הרי אי אפשר, מני מחזיר אותנו לשנות השישים למאורעות ואדי סאליב אל שיר שהצנזורה פסלה אז והוא לא הושר בציבור מעולם- שירו של דן אלמגור 'המרתף'. מני חי עם השיר הזה המון שנים עד שלפני שנה פגש את את דן אלמגור ושניהם דברו על השיר. אז גם בא החשק שלו לנגן על גיטרה. "כבר בגיל שש עשרה רציתי לנגן על גיטרה אבל זה לא יצא", הוא מסביר.
המופע מסתיים בשיר הקברניט עם רגל העץ.

תחביב מהנה

מני ועדה מתיישבים לידי ואני מלאת תשבחות והערכה למני על היכולת שלו לעמוד שעה שלמה ולרתק את הצופה אליו. "הכוחות שלי מגיעים מהרצון לגרום לאנשים ליהנות", אומר מני, "זה גורם לי הנאה לראות אחראים נהנים". כשמני רואה אנשים עם חיוך על הפנים זה עושה לו טוב. עירית בת זוגו מאוד תומכת ועוזרת, כמו למשל בקטע באידיש.
"משחק תמיד עניין אותי. על הבמה אני מרגיש כמו דג במים, זה מין תחביב. אין לי תוכניות להפוך את זה לפרנסה, הייתי כבר שם", מזכיר מני את החיים מהם ביקש לברוח. מני כבר בפנסיה, עושה הרבה מאוד דברים להנאתו, החל מנגרות ועד עזרה לאנשים "הוא כל הזמן בונה דברים לתיאטרון, מסדר דברים, נותן יד ועוזר", אומרת עליו עדה.
כשאני שואלת את מנחם איך נראה סדר היום שלך הוא משיב "אז ככה, אני קם כשנפקחות לי העיניים. חמישה ימים בשבוע אני מקבל צעקות מעירית- למה לא הערת אותי ואני שואל אותה למה את צריכה לקום מוקדם, מה יש לך למהר, את בפנסיה, אז תשתי את הקפה שלך מאוחר יותר, מה כבר יכול לקרות. והיא עונה לי שיש לה הרבה מאוד דברים לעשות. בינינו, זה סלנג' של משהו, בעקרון אין לה הרבה מה לעשות..." הוא צוחק ואנחנו שותפות לצחוק שלו. מני מנגר דברים לבית עכשיו סיים לבנות ספסל. והוא מאוד אוהב את אילת "פעם ראשונה שאני מרגיש עמוק בתוכי שאני נמצא במקום שאני צריך להיות", הוא מודה. "כשהייתי בתל אביב הרגשתי כאילו אני בטירונות, בצבא, סוג של מחנה צבאי. אז לא הרגשתי ככה, אבל היום אני מבין יותר ויודע שהייתי צריך לעבור את כל מה שעברתי כדי להרגיש את זה".
ואם שאלתם את עצמכם איך היה המופע השני שלו? תרשמו לפניכם- אולם המופעים ב'בית רובין' היה מלא במוצאי שבת האחרונה מלא מפה לפה, כי שמה של ההצגה כבר הולך לפניה. ואם פספסתם, מי יודע, אולי סביר יחליט להעלות אותה שוב. סביר להניח...