כחלק מהמאמץ להתחדש ולהתנער מקיפאון החורף וההיקבעות של השנה החולפת, מכניסים אותנו ניקיונות הפסח לרה-אורגניזציה בחיים שלנו.
מסדרים הכל, זורקים מטען מיותר, מנערים מאבק וזורקים דברים שכבר שוכבים זמן רב מדי בארון. באופן לא מפתיע בעליל הנפש שלנו אוהבת בטבעה סדר וניקיון כיוון שאלו תכונות רוחניות נצרכות בהתקדמות רוחנית.
אולם בל לנו לשכוח לעשות את החיבור בין הספונג'ה החיצונית לניקיון הפנימי. ללמוד לסדר ולנקות כך גם את חיינו הפנימיים - את מגירות המחשבות שלנו, את מגירות הרגשות שלנו, וכמובן את מגירת הרצונות הגופניים שלנו.
בטוח שיותר קל לקרצף את הרצפה מאשר את הנשמה אבל כל מי שמחזיק מעצמו קצת יותר מעבד, יודע לזהות את הלכלוך שמצטבר לו בנימי ההכרה.
הרכילויות, השקרים, לשון הרע, הכעס, הנקמה, הפחד, האגו, התחרות, הדשא של השכן וכל שאר הירקות הרקובים שכולנו מכירים, הם הפסולת שאנחנו יודעים לייצר לגמרי בעצמנו, בתוך תוכנו. אלא שלמרבה הצער לתוך פס הייצור הרצחני הזה שכחנו להכניס את האלמנט החשוב ביותר- פח זבל שיעזור לנו להפטר מהלכלוך. במקום לזרוק אנחנו נהנים למחזר ולהשתמש בפסולת שלנו שוב ושוב עד שאנחנו כבר לא מריחים את הלכלוך של עצמנו ומתרגלים לחיות את הייאוש כי הוא פשוט נעשה מוכר ונוח!
ואם לסכם את כל הפסיקה האחרונה במילה אחת הרי שזהו כל ענינו של החמץ!
בקבלה, מלמדים שהכוח שגורם לנו לחטוא - היצר הרע - מושווה לשמרים או לחמץ. בדיוק כפי שהשמרים גורמים לבצק לתפוח, כך משפיע היצר הרע על האגו שלנו: הוא מתפיח אותו למימדי ענק ומאפשר לנו לשקוע בפעולות לשירות עצמנו במקום להישאר ענווים וצנועים כמו המצה נטולת השמרים.
החמץ לפיכך מסמל את האגואיזם שמפריד בינינו לבין האושר הנצחי.
חמץ מלשון החמצה/ חמוץ.
כך שאם אנחנו רוצים לצאת מ"הכלא האגואיסטי" שנקרא מצרים(המקום הצר), עלינו לבצע את בדיקת החמץ בליבנו.
הבדיקה המעשית לביעור חמץ נעשית על ידי אור הנר אך זוהי למעשה הקבלה לאור של הקב"ה, שעוזר לנו לגלות מהו החמץ שבתוכנו על מנת שנוכל לבערו מתוך עצמנו.
ביעור החמץ מתוכנו פירושו לבדוק את עצמנו ולהסכים שלא להשתמש עוד באהבה העצמית, באגו שמוביל אותנו להתנהג ברשעות כלפי הסובבים אותנו. ביעור החמץ הפנימי מקביל ליצירת פח זבל רוחני שיעזור לנו להפטר מהמחשבות השליליות והתכונות הרעות שבתוכנו.
כשאנו מתפנים לבדוק את החמץ הפנימי אנחנו בודקים מעבר לדברים החמוצים שבתוכנו גם כמה החמצנו השנה? ואיפה לא היינו מדויקים מספיק?
כשאנו מבצעים את הפעולה הסימבולית המסורתית של לעבור עם הנר בכל מקום בבית, אנו רוצים להתבונן גם בפנימיות המעשים שלנו כמו שכתוב בהלכה..."עד להיכן שידו מגעת..." לכן אנו משתדלים להכניס לפעולה זו גם אלמנטים רוחניים- פנימיים.
לדוגמא כשעוברים עם הנר בחדר האורחים, לשאול את עצמנו האם ארחנו מספיק אורחים השנה? ואיך ארחנו אותם?
בחדר הילדים- איך באמת אנחנו עם הילדים שלנו? האם הם מרגישים אהובים מספיק? האם קראנו איתם מספיק ספרים? האם שיחקנו איתם מספיק משחקים השנה?
בהגיענו אל המטבח והשולחן- להתבונן איך אנחנו אוכלים? מה אנחנו אוכלים? וכמה? בחדר השינה- האם הזוגיות שלנו טובה? האם הייתי מספיק טוב/ה לבן/בת הזוג שלי?
וכן הלאה וכן הלאה כל אחד וחשבונות הנפש שלו על מנת להגיע לליל הסדר כשבתינו וליבנו נקיים ללא רבב.
רק לאחר ביצוע הניקיון הרוחני אנו יכולים להרשות לעצמנו להיות מוכנים ליציאה ממצרים, לצאת לחירות אמיתית ולהתחיל מחדש. שכן, כיצד יכול האדם להיות חופשי אם הוא משועבד לעצמיותו וכבול לגחמות התאווה שלו?
ראש חודש ניסן - תחילת שנת העבודה הרוחנית של העם היהודי טומן בחובו חלון הזדמנויות להתחדשות כוללת. מי שמתבונן בשמות של זמני השנה בשפה העברית רואה כי השמות מרמזים על האפשרויות החבויות בתוכן. חודש מלשון התחדשות, שנה מלשון שינוי. אנו מומרצים על ידי לוח השנה להתקדם, להשתנות, לנוע בדרך אל עצמנו המשופרים. בכתבי החסידות נכתב שחודש ניסן נקרא חודש האביב כיון שהוא אב ל"יב" החודשים שבאים אחריו. הוא הראש שאחריו נוסעת כל העגלה שכן הכול הולך אחר ההתחלה.
פסח הוא זמן מבטיח במיוחד להתעלות מעבר למקום שבו אנו אוחזים כעת כדי לזנק לדרגה גבוהה יותר של קשר רוחני. כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, הם היו שקועים בתרבות הפגאנית המצרית - מוכים, מיואשים ובמצב רוחני שפל למדי.
לפיכך פרעה מייצג את הכוח האגואיסטי בעצמנו- כזה שרוצה הכול לעצמו, גם אם במחיר של פגיעה באחרים. ולעומתו משה מייצג את הכוח הטוב שנמצא בכל אחד מאיתנו, הכוח שדוחף לברר בכל רגע, "בשביל מה?". "בשביל מה חיים?", "בשביל מה סובלים?", "בשביל מה רודפים אחר תענוגות?" (ולמה זה על חשבון האחרים?), "וממה באמת נהנים?".
לעם ישראל שהלך בעקבות אמונתו החזקה של משה היה רצון עז בדיוק כמוהו להשתחרר מכבליהם הגשמיים והרוחניים. הקב"ה הביא אותם מדרגת השעבוד הנמוכה ביותר, לדרגת ההתנסות הרוחנית הגבוהה ביותר: קבלת התורה בהר סיני.
אז אולי היום אנו לא רגילים לראות ניסים כאלה גדולים קורים בצורה דרמטית כל כך אולם אין זה אומר שאנו לא ממשיכים לקבל אותות ומופתים בדרכים אחרות, אם רק נהיה כמובן מספיק מוכנים לראות.
חגי ישראל מספקים לנו נקודות טעינה במהלך השנה, אליהן אנו יכולים להתחבר ובאמצעותן להתמלא. כך בפסח אנו מקבלים יכולות רוחניות מיוחדות כדי שנוכל לצאת לחופשי– כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להושיט יד ולתפוס את ההזדמנות.
לכן ההשוואה לניקיון הבית בפסח מוכיחה שוב את עצמה - המנקה הנחוש אינו חוסך שום מאמץ כדי לסלק מהבית כל פירור אחרון, ומגייס כל טקטיקה כדי להשלים את המשימה. ב"ניקיון הבית" הרוחני שלנו נוכל להציב לעצמנו את אותם יעדים, למרות שמשימת הטיהור העצמי אמורה להיות משימה של כל החיים, ולא רק ניקיון אביב חד-שנתי.
שיהיה לכולנו חג שמח ונקי!
