צחוק צחוק...

מאת: סימונה סולומון שאואט ● 4/7/2012 08:57 ● ערב ערב 2557
16 שנה כובש רן לוי, ילד טוב אילת, את הקהל על הבמות. אמן הבידור והסטנדאפ, שגדל אי שם בבית הספר 'גולדווטר', לא עוצר לרגע. בנוסף להיותו אמן בידור וסטנד- אפ, הוא משמש גם כתסריטאי, כותב, מקושר חזק בביצת הסלבס, ואם לא די באלו, תוסיפו גם שהוא וזוגתו מגדלים ארבעה ילדים. תנו כבוד לווירטואוז האילתי שאולי יגיע עם ההצגה החדשה שלו גם לאילת. אנחנו מחכים!!!
צחוק צחוק...

רו לוי – האילתי, תסריטאי אמן הבידור והסטנד-אפ, ממשיך להציג את כשרונו כפרופורמר וירטואוז מהמעלה הראשונה, כשחקן מבצע וככותב ויוצר מקורי ומצחיק עד דמעות.
רן שגדל באילת ופרש כנפיים בגיל בו כל אחד שרוצה להתקדם, בעיקר בעולם הבידור, מבין שהגיע הזמן לעשות את זה, מופיע בפני קהלים מגוונים ומרתק אותם בשנינות, במקוריות ובאנרגיה הבלתי נדלית שלו. הוא לא נח לרגע! הוא יורה לכל הכוונים, בהומור עצמי משובח ואינטליגנטי הלקוח מחוויות חייו הפרטיים וביכולת התבוננות מדהימה על הצדדים הקומיים והאבסורדים של החברה הישראלית.
אם תשאלו את אנשי המקצוע, הם יאמרו לכם כי רן לוי חי בדיוק כמו שהוא מופיע על הבמה ולכן יוצר קשר חם ואמיתי עם הקהל מבלי להשפיל, להעליב או להיות גס. לוי מופיע בהצלחה כבר 16 שנה, ומבחינתו זוהי רק ההתחלה.
לפני שלוש שנים חזר רן הביתה עם מופע מצחיק עד דמעות 'בית פיליפ מוריי', מאז עברו הרבה מים... המופע השתדרג, היקף העבודה גדל ורן ממשיך לעשות חיל גם אם זה במרחק מיילים מאילת.

דרינג דרינג...
רן: "מה קורה?...".

בסדר ואתה?
רן: "אני מצוין, עסוק עסוק ושוב עסוק ברוך השם. רגע... 'עשרים שניות מאמי, אחרת זה נהיה סוליה ותתרחקי מהמיקרו, זה מוציא קרינה'...את מבינה איזה הורים מעפנים אנחנו סימונה, כאילו אם היא תתרחק זה יעזור... כל הפיתה גם ככה מלאה בקרינה, אנחנו לא צריכים צלחת לווין...".

מה עסוק מה?
"נו את יודעת, כותב וכותב וכותב, מופיע ומופיע ומופיע, אב לארבעה, נשוי לאחת...'אמרתי לך עשרים שניות, לא שתי דקות... לא נורא, תרדי לדשא, תזרקי לרקסי פריזבי'...".

מה אתה כותב?
"עכשיו, באופן ספציפי, אני באמצע כתיבת מופע חדש ליעקב כהן. תפסת אותי בדרך אליו, לשבת איתו אחד על אחד, לקבל השראה ולכתוב. זה קורה שלוש פעמים בשבוע. בנוסף, בשנה האחרונה, ביליתי באולפני הרצליה בכתיבת סדרה חדשה לישראל קטורזה ובכתיבת סדרות אחרות, שחלקן בתהליכי מכירה, פיתוח תוכניות טלוויזיה, ולמי לא...".

ומה עם המופע הפרטי?
"וואו, המופע שלי גדל וצמח לאין ערוך, הוא קיבל שדרוגים לרוב, כיוונים אחרים, חומרים חדשים, הוא יותר מגובש. זה כבר לא המופע שהיה באילת. בגדול, זה מופע אישי כזה, שקל מאוד להזדהות איתו, עם סיטואציות שכולם חווים בחיים, 95% מהמופע הן סצנות אמיתיות מהחיים, בזכות זה הוא מיוחד. אני כותב המון מופעים, וכשזה מגיע אלי, נמאס לי לעשות את אותם דברים, אז אני מנסה לחדש, כבר עברנו את דור הבדיחות של: 'מכירים ת'קטע', והמופע שלי משובץ בהמון פריימים מהחיים, והפידבקים מאשרים את זה. הנה משהו מהחיים, בשבוע שעבר אני נוסע עם אשתי ברכב, פתאום אנחנו רואים מצלמת מהירות. אז אני אומר לה, למה הכל שלילי במדינה הזו?, למה לא יכול פעם אחת להגיע לי מכתב הביתה: נתפסת נוסע במהירות 80 קמ"ש בכביש שמותר בו 90, כל הכבוד לך, ...מזה נוצר מערכון שלם על דברים שהם שליליים בחיים".

אז מה בכל זאת שונה היום מהמופע באילת?
"באילת היתה זו הייתה ההתחלה של המופע ושם גם שיניתי כיוון במהלך המופע, כי זה אילת, וזה הבית שלי, ההתרגשות, הנוסטלגיה עשו את שלהם והתגלמו במופע, לא יכולתי לעלות כזה מופע בתל אביב למשל. זה היה כזה חד פעמי לא קונבנציונלי".

ומה הקונבנציונלי?
"אין קונבנציונלי, לזה יהיה לנו מספיק זמן באחוזת ראשונים... עכשיו תני להתפרע. סתם, שמעי, המופע שלי הוא 100 אחוז סגור מבחינת תוכן אמיתי. כתבתי כל כך הרבה לסטנדאפיסטים אחרים (קטורזה, שלום אסייג, נדב אבקסיס, יעקב כהן, רוני ששון, ליטל שוורץ) שהרגשתי צורך להבדיל את עצמי, להביא משהו שונה ומצאתי אותו בדבר הכי קרוב וזה האמת. במופע שלי יש המון חומרים אמיתיים שממש קרו לי ומבדילים אותי מכל אחד אחר. אני מדבר על הבית שלי, על המשפחה שלי, על מה שקורה לי וזה מתחבר לכל מה שכולנו חווים דרך הסיפורים האישיים שלי. כשאתה עוסק כל כך הרבה שנים בסטנד אפ מכל הצדדים שלו, אתה מבין שזה למעשה הדבר האמיתי, לא עוד מופע של מכירים ת'קטע...אלא משהו שבא ממקום עמוק יותר ...יא הבאתי חפירה...".

מתי גילית שאתה מצחיק?
"וואו, מאז שאני זוכר את עצמי. זה אוסף של זכרונות. אבא שלי היה מצחיק ברמות, היה קורע אותנו עם כל משפט שלו, היה איש של סיפורים, וכל מילה שלו כל הדודות המרוקאיות עושות פיפי במכנסיים, וגם לאמא שלי לא חסר. גדלנו בבית מרוקאי טיפוסי עם כל הכרוך בזה ובעיקר עם המון צחוקים. אמא שלי שתהיה בריאה היא מצחיקה אותי כל הזמן".

ספר מקרה אימא...
"אמא שלי קורעת. רבע מופע שלי זה אמא שלי. אה, יש קטע ענק, לפני זמן מה, היינו אני ומשפחתי יחד עם אמא שלי במצפה התת ימי באילת והצמידו לנו מדריכה, מן ביולוגית ימית. איך שאנחנו נכנסים לאקווריום הגדול בכניסה, אמא שלי אומרת זה 'דג אריצולה ...איז'ה דג טעיים'. אני אומר לה: 'אמא, את עושה בושות', היא אומרת לי 'למה בושות, אתה יודע איזה בשר רך יש לו'... לא עוברת דקה, והיא איגדה סביבה חבורה של מרוקאיות. אני שומע איזה מישהי אומרת...'את זה אני עושה בתנור'...אני מסתכל על האקווריום, אני רואה את הדגים מהלחץ התרחקו מהזכוכית, ראיתי איזו אבונפחה שמהפחד נעמדה במקום ושיחקה אותה דג סלע ..זה למשל סיפור שקרה לי אחד לאחד. יום אחרי שזה קרה, כבר הכנסתי אותו למופע שלי, והקהל מאוד אהב...הוא כנראה זיהה את האותנטיות שלו והתחבר ולי הכי כיף לקחת את החיים של כולנו ולהפוך אותם למצבים מצחיקים".

מה המצב?
"בסדר ואת?... מצב מצב מצב... יש לי, עוד משהו מחיי הפרטיים. כדי לעזור לאחד הילדים שלי בפן החברתי, הצעתי לו להעלות מופע סטנד אפ בפני ילדי כיתתו ביום החופשי שלהם – יום שישי. בהתחלה הוא היסס, פחד שלא יוכל להעלות את זה, שיתבייש, אמרתי לו – 'מה יקרה, מכסימום תתבייש קצת'. ישבתי וכתבתי לו מופע קצר לפי תשאול שלו לגבי ילדי כיתתו, 12 פאנצ'ים מדליקים. הילד הלך לכיתה, עמד, נתן צדודית כמו אבא שלו.. קרע את החברים שלו מצחוק, הם נתנו לו בכפיים בהיסטריה, וזה ממש גרם להעלאת הבטחון העצמי שלו, הילד קנה את עולמו. חייב לספר לך את אחת הבדיחות... בכיתה שלו תמיד כשיש מורה מחליפה, אף אחד לא אומר למורה את השם האמיתי שלו, אז בסוף השיעור, היא הולכת למנהל ואומרת לו ככה: בוב ספוג הפריע, סקווידוויד קפץ על השולחן... וזה מזכיר בדיוק את המקרה שלי בילדות, שהמורה שלי יעל לוי ביסודי נתנה לי לביים את המופע של כיתה הא, והצלחתי בגדול וזה מה זה תרם לביטחון העצמי ולתדמית שלי בעיני החברים".

מרגש...ואם ילדים, איך הם מסתדרים עם אבא סלב...
"חחח סלב עאלק... שיהיו בריאים, יש לי ארבעה ילדים, כפי שאת כבר יודעת, וכשבאים חברים, אני כבר מכיר את הנוהל, אני נותן רבע שעה מופע... כי הם ראו אותי ב'יוטיוב' ומכירים וזה חובה. חוצמזה, הילדים שלי גדלו לתוך זה, כשהמשרד שלי ישב בבית, כל הקומיקאים היו מגיעים לכאן, בבוקר אני עם קטורזה, בערב – עם שלום אסייג, לפעמים אני אפילו מתייעץ איתם ואשתי על מערכון זה או אחר, כך שהעבודה והבית מעורבבים לגמרי, ובמקרה הזה – זה רק לטובה. הילדים שלי נהיו מצחיקים, בלי שהם רוצים הם מצחיקים. אני מחנך אותם, מנסה לפחות, אבל תמיד בסוף יש איזו קריצה. לקח להם שנים להבין שאבא כזה, שמחנך ובסוף מצחיק כדי לרכך את המכה. הם גדלו להיות ילדים עם הומור מפותח מעבר לרגיל. לפעמים זה יוצר בעיות, כי הומור בוגר לפעמים נתפס בעיני ילדים כמוזרות, ומוזרות היא פתח לריקושטים מצד החברים, נו את יודעת כל הקטע של ילדים יודעים להיות אכזריים...".

ומה שלום המשפחה שלך?
"ברוך השם יום יום, הילדים גדלו, לא מזמן חגגתי לגדול בר מצווה ולבת האמצעית בת מצווה, הקטן שלי כבר בן ארבע. אז אני הולך מאירוע לאירוע, רוצה לעשות לי מגבית...".
חחח..חוץ מכתיבה לקומיקאים והופעות, מה יש עוד בשק?
"וואו, המון המון המון. את יודעת שאני עם בעיית קשב וריכוז מבורכת, עובד על טורים, חושים מחודדים כל הזמן, אני קופץ ועובד על המון דברים במקביל, אם זה כתיבת מופעים לקומיקאים, אם כתיבת סדרות טלוויזיה קומיות, סדרות מתח קומיות, סרטים והשמיים הם הגבול, והכל לפעמים בו זמנית. למשל, עכשיו אני והתסריטאי שי בן עטר כותבים סדרה קומית לקטורזה לטלוויזיה. וואו, היתה לי שנה מופלאה ברוך השם, אפילו הייתי בתאילנד...".

עם המשפחה?
"לא, עם קטורזה...נסענו לנוח באמצע הכתיבה".

ולענייננו..תגיד, לא נמאס לך לפעמים לעמוד כל הזמן בציפיות?
"לא, אני מכור לאתגר הזה, כשאדם צוחק מהבדיחה שלי בלב מלא, אני את שלי עשיתי והלאה לאתגר הבא".
ובכל זאת, עם הזמן, החשיפה לאינטרנט, לטלוויזיה, לבדיחות מכל עבר, לאלפי סטנדאפיסטים, איך אתה עדיין מצליח להיות אפ טו דייט ולהצחיק כל פעם מחדש?
"קודם כל אני חש שזה הייעוד שלי, זה שביל הזהב וזו הדרך שהחיים הביאו אותי אליה, וכמו כל דבר, אני עושה את זה על הצד הטוב ביותר (מבלי להשתחצן) ועם עבודה קשה. ראי, כשאני כותב לקומיקאי X , אני מתחבר אליו באינפוזיה, חי ונושם אותו, אם זה אצלי בבית אחד על אחד ואם אצלו ואם באולפן, אני מנסה להביא את ההומור דרך העיניים שלו. מופע של יעקב כהן יהיה למשל שונה בתכלית ממופע של סטנדאפיסט אחר, לכל אחד אני בונה את המופע על פי גילו, אופיו, קורות החיים שלו, מידותיו...וחוצמזה, להיות אפ טו דייט, זה לא להתנגד לקידמה, לעבוד עם אנשים צעירים ולקבל באהבה את הרעיונות שלהם, את הטוויסט הטרי שבחשיבה שלהם, לשלב את זה עם הנוסטלגי, ויש לך מתכון מנצח. עכשיו למשל אני עובד עם משה אשכנזי מ'אננדה', עבדתי עם רוני ששון הסטנדאפיסט, מירב אהרון, כולם חבר'ה צעירים. חוצמזה, כשאתה אבא לילדים, שאין לו ממש גינוני דיסטאנס, אתה נשאר צעיר בראש. הבן האמצעי שלי בא הביתה ואמר שהמורה כעסה עליו שהוא לא יכול להתרכז... אז נכנסתי לחדר שלו וכזה כעסתי עליו – 'איך אתה לא יכול להתרכז...מי תלה פה את התמונה של אילנה'... את מבינה, אני קופץ מנושא לנושא, איך אני יכול לצפות ממנו שיתרכז. לקחתי את הקטע איך שהוא והבאתי אותו למחרת לבמה, וזה היה מטאור".

מה הכתיבה עושה לך?
"המון. זה מחייה אותי. מכירה את זה שאת לא חושבת על משהו עד שהילד שלך לא שואל אותך עליו. אז בא הבן שלי ושאל אותי: אבא, למה אתה אוהב לכתוב? הוא אילץ אותי לחשוב על משהו שתמיד היה נראה לי טבעי לחלוטין ומובן מאליו. חשבתי ועלתה בי תשובה: היצירה פשוט ממלאת אותי בהכל, שמחה, אושר, פחד, דאגה, התרגשות, אכזבה, כל קשת הרגשות מתגלמת בעשייה אחת. בעצם זה כל מה שיש בחיים – זה החיים".

מה עם כתיבה שהיא לא קומית?
"כתיבה זה כתיבה זה כתיבה, אם אני כותב קומי, בסופו של דבר, בבסיס, אני כותב סיפור, אז הוא יכול להיות מצחיק והוא יכול להיות רציני. יש לי סרט טלוויזיה שאני עובד עליו עכשיו, על אמא מרוקאית, שהוא אפילו עצוב במידת מה".

בוא נדבר קצת אקטואליה.
"שוט".

המחאה החברתית...
"יש לי יש לי יש לי, טירוף עליית המחירים, דופקים אותנו בלי חשבון, המיסים העקיפים, למשל מס על בצל, 300% (אמיתי), אתה קונה אותו, אתה בוכה גם בלי לחתוך אותו... אשתי הכינה אתמול מרק בצל בלי בצל, רק עם קרוטונים, זה זול...ועוד אחד... מעסיקים כאן בארץ אנשים בחוזה קבלן, ראית פעם חוזה קבלן? אני הלכתי וחקרתי. כתוב שם- חובת המועסק: להתייצב בשעה הנקבעת, לסיים את המבוקש, בלה בלה... חובת המעסיק: לספק למועסק שעון נוכחות. אמיתי, לא נגענו... את לא מבינה מה נהיה פה, מדינה של עבדים, מה זה שכר מינימום? אם אני עובד בשכר מינימום, אני יכול גם לתת תפוקת מינימום...?".

סודנים?
"עבור..".

למה?
"כי זה נושא מאוד כאוב ושנוי במחלוקת, שאפילו אני לא מצליח למצוא בו הומור... טוב נו בקטנה, אמממ.. כמה שוטפי כלים צריך באילת כמה? אם זה ימשיך ככה, לכל סכין יהיה שוטף פרטי. הנה הרגע המצאתי...די זה באמת עצוב".

מה תהיה כשתהיה גדול?
"וואו, כשאני חושב על זה, אני מרגיש שהתמזל מזלי שאני דרוויש אילתי, שעושה הכל לאט. אני כותב מהר, אבל עושה הכל לאט. ככה אנחנו נשארים פרשים (טריים), אז תמיד יש חלומות. אנחנו לא מדלגים על החיים ואוכלים אותם במלוא הכוח ומקיאים מהר. יש לנו האילתים את הקצב משלנו. אצלי למשל הכל שוואייה שוואייה, עכשיו סדרות, אחר כך סרטים, ובעתיד הצגות, מחזות. יש כבר קשרים, יש לך את הכשרון, לאט לאט אתה מתבשל עם זה, בקצב כזה שאתה לא שרוף. אני בגיל 42, לא מרגיש כבר טרוד ועייף, אני רעב".

ולסיום, ביז'ו, מתי נראה לך באילת?
"אני צריך לבדוק את הסקד'ואל שלי...חח.. הלוח מלא כרגע, אבל אני חושב שמתכננים לי הופעה בפרובינציה... ? סתתם, אם כן, אני בא בכיף. פעם קודמת היה טוב, אבל אני רוצה עוד אנשים שיבואו".
ממממ ביי.

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש