אהבתי אותך מאז היינו ילדים בתיכון. במו עיניך את רואה שמעולם לא נישאתי וכל זה משום שאהבתי אותך. קיוויתי כמובן שתתגרשי מיוסי ותרוצי אלי – זה לא קרה. במקום זה קרתה תאונת דרכים ויוסי נהרג. עברו כבר שנתיים מאז מותו ואני מתרוצץ על קו לוס אנג'לס אילת כמו מטומטם. אחרי שנתיים סוף סוף הסכמת להינשא לי ועכשיו הסיפור הזה! אני לא יכול לעזוב את לוס אנג'לס. כל העסקים שלי שם ואלו עסקים גדולים מאד שלא יעבדו אם לא אהיה שם. הפסדתי שש עשרה שנה מחיי בצפייה שסוף סוף תהיי שלי, אל תעשי לי את זה – אני מבין שלעולם תאהבי את יוסי ואני משלים גם עם זה, אבל אם את מסכימה להיות אשתי עליך להשלים עם העובדה שאנחנו נגור בלוס אנג'לס." "לא בא בחשבון." ענתה צילה וסטיבן אחרי עוד יומיים של תחנונים, ארז את חפציו וחזר לאמריקה. שלושה חודשים החזיקה צילה מעמד ולא טלפנה אליו. ניסתה להשקיע עצמה בילדים ובבית, אבל הבנים כבר היו גדולים ולא כל כך היו זקוקים לאמא שתנשוף בעורפם ללא הרף. את הימים בילו בבית הספר ובהכנת שיעורים עם חברים ומדי ערב יצאו לבלות וצילה נשארה לבד. חברות אמנם הזמינו אותה פה ושם לבילוי, אבל כולן היו עם הבעלים וצילה לא הרגישה בנוח. חוץ מזה, נאלצה להודות שהיא מתגעגעת לסטיבן. הכירה אותו מאז הייתה ילדה ולולא פגשה ביוסי שהגיע לאילת כשהיו שניהם בני שש עשרה, ודאי הייתה נשארת חברתו של סטיבן ונישאת לו. כעת משנפטר יוסי וסטיבן התייצב לצידה וניחם אותה באבלה, חזר הקשר הישן והתעורר. צילה נאלצה להודות שהיא מתגעגעת לסטיבן ואוהבת אותו ולא הייתה לה כל כוונה להישאר בודדה ומסכנה, בעוד הגבר המקסים הזה מחכה לה. אחרי שלושה חדשים טלפנה אליו והודיעה לו שהיא מסכימה לנסות לגור בלוס אנג'לס. בחשש מה סיפרה לבנים על תכניותיה ולהפתעתה קפצו השניים על המציאה – "איזה כייף. אמריקה!" אמרו והחלו מיד בהכנות לנסיעה. נישאה לסטיבן עברה עם בניה ללוס אנג'לס והכל היה טוב – החיים היו נפלאים. הבנים למדו בבית ספר יהודי, הסתובבו בחברה יהודית והכל היה בדיוק כמו שניבא סטיבן, עד שמלאו לבנים שמונה עשרה והחלו את לימודיהם באוניברסיטה. באוניברסיטה פגש לירון את אן, בחורה יפהפייה ומוכשרת, התאהב בה עד מעל לאזניו. צילה נאלצה להודות שלא היו לאן שום חסרונות למעט העובדה שלא הייתה יהודיה. "אמרתי לך שזה יקרה!" בכתה על כתפו של סטיבן, "אני חייבת לעשות משהו!" "השניים רק נפגשו!" מחה סטיבן "הם עוד לא מתחתנים. לאן את רצה?" "אני באמת עוד לא מתחתן אמא!" צחק לירון "אני רק בן שמונה עשרה. באמת לאן את רצה?" "אני רצה לארוז מזוודה. אני נוסעת לארץ ואתה ואחיך באים איתי. אצלי בבית לא יהיו נשואי תערובת." בכתה צילה. "יופי את שוכחת כמובן שיש לך עוד שלושה ילדים מלבד לירון ודן – הילדים שלי ושלך מה את מתכוונת לעשות איתם? לקחת את כל הילדים ולנסוע לארץ ולהשאיר אותי כאן לבד עד שכולם ימצאו נשים או בעלים יהודים? ומה עם לימודים ומה עם החיים החברתיים שלהם ומה איתי? איפה אני בתכנית הזו?" צחק סטיבן. צילה עצרה וחזרה על עקבותיה ושבה וצנחה על הספה בין שני בניה הגדולים. "מדוע זה מגיע לי? אין בחורות יהודיות?" התייפחה. "אילו הייתי מוצא מישהי שהיא גם יהודיה וגם מוצאת חן בעיני זה היה משהו אחר. אבל כל הבחורות היהודיות שפגשתי כאן לא נראות לי אני מאוהב באן. אבל באמת אמא, אל תדאגי. אני לא מתחתן עדיין. תירגעי." אמר לירון. שלוש שנים עבור והרומן עם אן לא נגמר. כשמלאו ללירון עשרים ואחת בא לאמו ואמר: "אן העמידה לי אולטימאטום. או שאנחנו מתחתנים, או שהיא עוזבת אותי." "ומה ענית?" שאלה צילה בפאניקה. אמרתי לה שאני צעיר מדי מכדי להינשא, נפרדנו. אבל אני חייב לומר לך אמא שאני אוהב אותה ולא יודע כמה זמן אחזיק מעמד." ענה לירון. שבוע לאחר השיחה הזו בישרה צילה לילדיה שסטיבן והיא נוסעים לביקור מולדת. "אני נוסעת להביא לך אישה מישראל." אמרה לבנה. "אמא! זה לא ימי הביניים! חוץ מזה אני אוהב את אן!" מחה לירון. "אני אביא בחורה ואתה תבטיח לי לפחות לנסות." הפצירה צילה "לזכר אביך המסכן – אתה חייב לנסות." "בסדר אנסה," צחק לירון "אבל אני כבר אומר לך שזה לא הגיוני. איפה בדיוק תמצאו בחורה? תלכי לשדכנים? תחפשי ברחובות?" "אני אמצא!" ענתה צילה בתוקף ונפרדה בנשיקות מילדיה. "ואם לא, אמצא לך אשה לפחות תהיה לי חופשה בישראל. חודש ימים הסתובבו סטיבן וצילה בארץ. היו בתל אביב, בחיפה, בירושלים, בקרו את כל החברים וצילה בדקה את כל הבנות שלהם – אף אחת לא נראתה לה כזו שתמצא חן בעיני בנה. "די, אני מיואשת, אני מרימה ידיים אמרה יום אחד לסטיבן, אני רוצה שניסע לאילת לנוח. לפגוש את החברים מהילדות שעוד נשארו שם ולבלות עם ההורים שלי, שלירון יתחתן עם מי שהוא רוצה..." "זה מה שאמרתי מלכתחילה. הרי ממילא יינשאו הבנים שלך למי שהם רוצים ענה סטיבן. ארזו את חפציהם ונסעו במכונית השכורה לאילת. בדרך חלפו על פני הטרמפיאדה שביציאה מבאר שבע כשלפתע קראה צילה: "עצור סטיבן. מדוע שניסע רייקים בוא ניקח שתיים מהבנות שמחכות. עצרו ושתי חיילות זינקו לתוך המכונית באנחת רווחה ובקריאות תודה. כל הדרך שוחחה צילה עם החיילות בעיקר עם אחת שהייתה בלונדינית ויפה באופן בולט. באילת הביאו את שתי החיילות, כל אחת מהן עד ביתה ואז אמרה צילה לנורית החיילת היפה בין השתיים: "באתי לארץ כדי למצוא לבן שלי כלה. עברתי את כל הארץ ואף אחת לא נראתה לי כמי שתמצא חן בעיניו, את את זה סיפור אחר, את תמצאי חן בעיניו, מה דעתך?" תודה על המחמאה צחקה נורית אבל אני משתחררת רק בעוד חודש ואין לי כל צורך בשידוך – יש לי די והותר חברים בארץ. "יש חבר רציני ? מישהו שאת אוהבת?" חקרה צילה בעוד סטיבן דוחף אותה בכתפה ולוחש על אוזנה שתחדל לדבר שטויות. לא אין לי חבר ממש. ענתה החיילת, אם כך מה איכפת לך לנסות, בואי לאמריקה על חשבוני תבלי יפה, לוס אנג'לס עיר יפה אם יצליח – מה טוב אם לא – הייתה לך חופשת חינם באמריקה. תחזרי לארץ ותמשיכי בחייך כאן. הפצירה צילה. זה דבר שאני צריכה לדבר עליו עם ההורים שלי אמרה החיילת, אבוא איתך אמרה צילה ובטרם הצליח סטיבן לעצור בעדה יצאה מהמכונית ומיהרה בעקבות החיילת במעלה המדרגות לבית הוריה. שם סיפרה להורים המופתעים על הבעיה שלה ועל ההצעה שהציעה לבתם ומניין לנו שאת לא איזו ציידת של קורבנות לסחר בנשים תהה אביה של נורית, "זה בוודאי לא", אמרה לפתע אמה של נורית, "אני מכירה אותך, את היית פעם אילתית את הבת של לוינסקי מהמכולת זו שבעלה נהרג והיא התחתנה עם אמריקאי ועזבה לאמריקה למדתי שנתיים מתחתייך בבית הספר", תודה לאל על שאילת עיר קטנה נאנחה צילה בהקלה, אבל זה לא תלוי בי זה עניין של נורית אם היא רוצה, שתיסע..." המשיכה אמה של נורית "אחשוב על זה צחקה נורית, זה נראה לי סיפור סוריאליסטי לחלוטין. כעבור חודשיים הגיע טלפון מנורית. כל החברות שלה אמרו שתהיה טיפשה אם לא תקפוץ על המציאה, נסיעת חינם ללוס אנג'לס. החלטתי לבוא, אבל ללא התחייבות אמרה. "אמא את השתגעת לגמרי" מחה לירון כששמע שהחיילת האלמונית החליטה להגיע. מה יש לי איתה, אני עדיין אוהב את אן. "בוא נקווה שתאהב גם את נורית, היא בדיוק מה שהייתי רוצה בתור כלה", פסקה צילה ולא הוסיפה. כעבור שבוע הגיעה נורית ולירון בא לפגוש אותה, זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון לירון עדיין התעקש שהוא אוהב את אן, אבל כעבור שבועיים בהם טייל עם נורית בלוס אנג'לס והראה לה את העיר החליט שהיא לא רעה וכעבור חודש גילה שלא הקדיש אפילו דקה של מחשבה לאהבתו אן. כעבור חודשיים כשהודיעה נורית שהיא צריכה לחזור כדי להירשם ללימודים באוניברסיטה, אמר לפתע לירון "מדוע שלא תישארי כאן? תלמדי כאן", "אתה מתלוצץ, אנחנו לא בדיוק משפחת רוטשילד" ענתה נורית ,אתם לא אבל אני בטוח שאימי תשמח לממן את לימודיה של אשתי ענה לירון ומי אמר שאני מסכימה להיות אשתך צחקה נורית, במקום תשובה משך אותה לירון לזרועותיו ונשק לה ארוכות. כשסיפרו לצילה אמרה, ידעתי אני מקווה שתתחתנו מהר כדי שאוכל לארוז את החפצים ולנסוע שוב לארץ ולהביא כלה לדן אחיך, גם הוא התחיל רומן עם איזו שיקסה. סופו של דבר לא נאלצה צילה לחזור לאילת כדי למצוא כלה לבנה השני. בין האורחות שהגיעו ללוס אנג'לס לחתונה הייתה חברתה הקרובה של נורית יערה ודן התאהב עד מעל לאוזניו. השניים לא התחתנו מהר כמו לירון ונורית אבל אחרי שנתיים של התכתבות ופגישות משני עברי האוקיינוס נשא גם דן אישה ישראלית לשמחתה של אמו שהבטיחה שבבוא זמנו של בנה שלישי לשאת אישה, תיסע שוב לארץ ותביא גם לו אישה יהודיה כשרה למהדרין אחרי הכל אין כמו יבוא אישי
