רחלי כהן, בלש פרטי

האשה שישבה באותו בוקר מול גילי כהן הייתה קטנה ורזה למעט בטן ענקית. אשה צעירה ויפה, כבת עשרים ושתים שלוש, הרה באופן בולט ביותר.
"אני צריכה מישהו שיעקב אחרי מישל. מישל זה הבעל שלי. כמו שאתה רואה, אני בחודש התשיעי להריון ואני מרגישה שמישל לא אוהב אותי עוד, אולי בגלל הבטן הזאת. יש לי הרגשה שמצא לעצמו מישהי אחרת." אמרה.
בפעם המיליון אמר לעצמו גילי, שחבל שבחר במקצוע של חוקר פרטי. מדוע הוא צריך לתפוס את המישל הזה ולאמלל את האשה הזאת? עדיף אילו היה בוחר במקצוע הפסיכיאטר ואז היה יכול להסביר לה שזה רק נדמה לה, שמישל בעצם אוהב אותה, שהיא היא זאת שפתאום לא אוהבת איך שהיא נראית ורוב הגברים דווקא אוהבים את האשה שלהם כשהיא בהריון. "אתה לא מקבל מקרים כאלו?" שאלה הקטנה בחשש. גילי נאנח, פרנסה זו פרנסה ועם כל העניין של החתונה המתקרבת של בנו הבכור, היה זקוק לכל אגורה. "אנחנו בהחלט מקבלים מקרים כאלו", ענה, "אבל זה לא אומר שאני צריך ליהנות מזה. אני מקווה מאוד שאוכל לחזור בעוד ימים אחדים ולספר לך שהבעל שלך נאמן, את מבינה, נשים בהריון סובלות לפעמים מזה שהן משמינות והן חוששות שתאבדנה את אהבת הבעל. בדרך כלל זה לגמרי לא נכון, הבעל אוהב אותן הרבה יותר...." "זה לא בגלל ההיריון", ענתה הקטנה "מישל תמיד בגד בי. התחתנו כשהייתי בת שמונה עשרה. במשך חמש שנות הנישואין שלנו נודע לי לפחות על חמש בגידות של מישל. הוא אוהב נשים והרבה. בדרך כלל אני מעלימה עין, אני יודעת שאותי הוא אוהב באמת, אבל הפעם אני בהיריון ואני צריכה מאה אחוז תשומת לב ואילו הוא כמעט איננו. כל הזמן בנסיעות – חו"ל, גליל, אילת... הוא ממש איננו, נכון שחלק מהעבודה שלו זה נסיעות – הוא מדריך טיולים, אבל תמיד כשהיה חוזר הייתי יודעת שהתגעגע אלי ושהוא אוהב אותי, עכשיו כשהוא חוזר הוא בקושי מסתכל עלי, שלא לדבר על זה ששכחתי מתי נגע בי לאחרונה. יש לו מישהי אחרת ואני חוששת שהפעם זו אהבה רצינית, שהוא עלול לעזוב אותי למענה. הוא כמובן מכחיש, אבל אני מקווה שאם אתפוש אותו ואאלץ אותו לבחור יבחר בי ולא בה, אחרי הכל אהב אותי שנים רבות, יש לנו בית יפה ועוד מעט יהיה לנו גם ילד – מישל הוא אדם אחראי, לא יזרוק אשה בהיריון סתם ככה... ואני אוהבת אותו כל כך..." בפעם העשרים תהה גילי על כך, שאשה מוכנה לקבל גבר המעדיף מישהי אחרת על פניה ובלבד שלא יעזוב אותה. מוזרות הן הנשים. אי אפשר להבין את זה. אילו הוא היה אשה... "בסדר". ענה "אשלח את אחד הבחורים לבדוק את בעלך". הרים מספר טלפונים וניסה למצוא מישהו – כל חמשת החוקרים שעבדו בשבילו היו עסוקים. "אין לי אף חוקר פנוי". ענה. "ואתה? אני דווקא מעדיפה שאתה תעשה את זה. משום מה יש לי אמון בך". אמרה הקטנה ששמה היה מרים לוין. "בסדר". נאנח גילי למרות שמזמן לא "עבד" בשטח והעדיף את המשרד. "איפה אני יכול למצוא את מישל שלך ביומים הקרובים?" "מישל הוא מדריך טיולים. מחר הוא יורד עם קבוצה למלון "דן" באילת. הם יהיו שם שבוע שלם". ענתה מרים. "מחר אני נוסע לאילת. מקרה בנלי ביותר – גבר שאשתו ההרה חושבת שהוא בוגד בה". הודיע גילי בערב לאשתו. "ממתי אתה נוסע בעקבות מקרים בנליים?" שאלה אשתו בחשדנות. "אין לי אף חוקר פנוי ואני גם מרחם על האשה הזו". ענה. "אבל יש לנו המון סידורים". מחתה אשתו "בעוד חודש החתונה של ספי! צריך לבחור חליפה בשבילך ושמלה בשבילי, צריך לגמור את ההזמנות ואת סדור מקומות הישיבה, צריך לגמור סופית על התפריט... והפרחים... יש עוד מיליוני דברים! אני לא יכולה לעשות הכל לבד!" "אני אסע". אמרה בתם הצעירה רחלי, שעבדה במשרד נסיעות גדול, "המשרד שלנו מוריד קבוצות לאילת כל הזמן. אבקש לרדת עם הקבוצה הבאה. גם מגיע לי קצת חופש וגם אוכל לעשות בשבילכם קצת עבודה. חוץ מזה אתה יודע, שתמיד רציתי להיות חוקר פרטי. אולי הפעם אשכנע אותך שאני יכולה לעשות את העבודה הזאת, לפחות טוב כמו להיות פקידה במשרד נסיעות". "רעיון נהדר". אמרה מיכל, אשתו של גילי, בטרם הספיק לומר מילה. "אני צריכה את אבא לידי כעת ושלא יתרוצץ באילת". "בסדר. סעי. אני רק מקווה שתשתכנעי סופית שחוקר פרטי זה לא בדיוק מקצוע בשבילך". ענה גילי "מספיק שאני צריך להתעסק בזה". כעבור יומיים הצטרפה רחלי לקבוצה שירדה לאילת, מטעם משרד הנסיעות בו עבדה. במקרה התגוררה הקבוצה באותו מלון בו התגוררה הקבוצה אתה ירד לאילת מישל, המדריך אחריו הייתה צריכה לעקוב. ביום המחרת וביום שלאחר מכן התוודעה למישל ושמחה לגלות שהוא לא רק שאינו בוגד באשתו, אלא להיפך, בכל רגע פנוי היה ממהר לטלפון כדי לברר מה קורה בבית. "מדוע אתה לחוץ כל כך? כל רגע מטלפן הביתה". שאלה אותו ביום השני להיכרותם. "אשתי בחודש התשיעי ואני חושש שתלד לי. אני לא יכול להסכים שדבר כזה יקרה בלעדי". צחק מישל. רחלי החליטה שזה הרגע המתאים לספר למישל, שאשתו דואגת לא רק בשל העובדה שהיא עלולה ללדת בלי נוכחות בעלה. "אשתך חושבת שאתה בוגד בה". אמרה לו. "אני יודעת שאבא שלי יהרוג אותי אם ידע שסיפרתי לך, אבל אני רוצה שתדע. היא באה למשרד של אבא שלי ובקשה שיעקבו אחריך. לא היה אף בלש פנוי ולכן התנדבתי לרדת לאילת. היא טוענת שזו לא הפעם הראשונה... מישל צחק. "אני? בוגד באשתי? אף פעם לא הסתכלתי באשה אחרת מאז התחתנתי. ואת? את בלש פרטי? בהחלט לא נראית כזו! את יותר מדי יפה!" "זה שווה ארוחת ערב". צחקה גם רחלי "אני מזמינה. על חשבון משרד החקירות של אבא שלי". יצאו לארוחת ערב בביסטרו ואחר כך נסעו למלון הנסיכה לפזז מעט בדיסקוטק. קיפצו לקצב הדיסקו ואז הגיע "סלו" חושני. מישל הצמיד את רחלי לגופו ויחד נעו לקצב המוסיקה. רגליה של רחלי פקו. הרגישה שהיא נמשכת לגבר הצעיר והחסון. ניסתה להסביר לעצמה שזו טעות, שיש לו אשה בהריון בבית, אבל כשהצמיד את שפתיו לשפתיה הבינה שאין עוד דרך חזרה. היא רוצה בגבר הזה לעצמה ותעשה הכל כדי שלא להפסיד אותו. מאוחר בלילה מצאה את עצמה במיטתו, מתמסרת ברעבתנות לידיו החמות ולגופו שלא ידע שובע. "תפשתי אותך. אתה באמת בוגד באשתך". אמרה בבוקר, כשישבו שניהם ולגמו קפה במרפסת של חדרו במלון. "אני יודע שלא תאמיני לי, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שאפילו חשבתי על אשה אחרת מאז התחתנתי. לא היה יכול לקרות לי דבר כזה משום שמעולם לא נתתי לעצמי הזדמנות. אני יכול להאשים רק את אשתי. שלחה אחרי בלש כדי לתפוס אותי על חם וזה מה שקרה – הבלש באמת תפש אותי". אמר מישל והחל לצחוק. "זה לא מצחיק!" אמרה רחלי "אני אוהבת אותך! זה נשמע אדיוטי אחרי ערב אחד, אבל זאת האמת. וכי מה אספר לאבא שלי?" כשחזרה הביתה התברר לה שלא הייתה צריכה לספר לאבא שלה שום דבר. אביה כנראה לא כל כך סמך עליה בתפקיד הבלש הפרטי וכשהתפנה אחד הבחורים שלח אותו בעקבותיה לאילת. על השולחן בבית חיכתה לה ערמה של תצלומים בהם ראתה את עצמה מככבת בזרועותיו של מישל. "ומה את רוצה שאספר לאשתו?" שאל גילי את בתו. "אני התאהבתי בו אבא". ענתה רחלי "אנחנו נחכה עד שמרים תלד ואז יתגרש ממנה ויתחתן אתי". "והוא? הוא אוהב אותך?" שאל גילי. "ודאי שהוא אוהב אותי. מעולם לא בגד באשתו עד שפגש בי". ענתה רחלי בלהט. "אם כך, מה פרוש התמונות האלו?" שאל גילי ופרש על השולחן תמונות אחרות, בהן נראה מישל צמוד צמוד למישהי אחרת – חתיכה צעירה ונחמדה. בעיניים לא מאמינות הביטה בתמונות ושאלה: "מתי צלמתם את זה? הרי מישל היה אתי! זה מבוים!" "זה לא מבוים". ענה גילי "אשתו של מישל צדקה. הוא אוהב נשים. את התמונות האלו צלמנו בלילה לפני שהגעת. הבחורה שבתמונה עזבה את המלון ביום בו הגעת.. לא עצרתי בעדך משום שבהחלט חשבתי שמגיעה לך חופשה ולוא גם התירוץ שאת עושה זאת בשבילי. הנחתי לך לנסוע לאילת ואת לא בדיוק בלש מקצועי, טלפנתי עוד באותו ערב למשרד אילתי ובקשתי לשים עין על מישל עד שיגיע החוקר שלי". רחלי התבוננה בתמונות ארוכות. "ומה אתה מתכוון לעשות באלו?" שאלה, מורה באצבעה על תמונותיו של מישל עם האשה השנייה. "להראות אותן לאשתו כמובן". ענה גילי "בשביל זה שילמה לי. לא אראה לה את התמונות שלך משום שאיני רוצה לבייש את עצמי ואת משרדי. אינני רוצה לערב אותך, מה גם שדי אם תהיינה לה הוכחות שבגד בה עם אשה אחת, היא לא צריכה לדעת על שתיים". רחלי הביטה ישירות בעיני אביה ואז אמרה: "תודה, אבא. אני מקווה שתסלח לי על השטות שעשיתי". "אסלח לך אם תבטיחי לי לשכוח את המישל הזה ואת הרעיון שאת מאוהבת בו". "מבטיחה". ענתה רחלי "אני לא מאמינה שיכולתי להיות כל כך טיפשה ולהאמין לנוכל הזה". "את לא טיפשה". צחק גילי "את פשוט לא מתאימה להיות חוקר פרטי. את יותר מדי מאמינה לבני אדם ויותר מדי מעורבת ב"מקרה" באופן רגשי. תישארי במשרד הנסיעות או שתמצאי לך מקצוע אחר ואני אף פעם לא רוצה לשמוע שאת רוצה להיות חוקר פרטי. הבטיחי לי. משרד נסיעות זה מקצוע הרבה יותר מתאים לילדה כמוך". רחלי הבטיחה וגילי נאנח. "לפחות אוכל לנחם את אשתו של מישל שאין לו שום רומן קבוע. את הבחורה שבתמונות פגש במקרה. היא הגיעה עם קבוצה אמריקאית למלון ביום בו הגיע לשם מישל. הוא מעולם לא ראה אותה לפני שפגש בה באילת ואין כל סימן לכך שיראה אותה אחרי שנפרדו. יש לי כמובן עוד הוכחה לכך שהוא לא רציני באהבות שלו אבל אותה לא אוכל לצערי להראות לה".