היכל התרבות

שיר לשבת-בחזקת שני נעלמים / אוריה קדרי

אֵין לִי מֻשָּׂג אֵיךְ מְחַשְּׁבִים אֶת אָרְכּוֹ שֶׁל גַּל הַקּוֹל
וְשֶׁל קֹצֶר נְשִׁימָה
וּמַה יּוֹתֵר מַהֵר, הָאוֹר הַחַד אוֹ עֲצִימַת הָעֵינַיִם
וּמַה נִּפְחָם שֶׁל גּוּפִים שְׁבוּרֵי צְלָעוֹת
אוֹ מִשְׁקָלָם הַסְּגֻלִּי שֶׁל הַשְּׁקָרִים הַקְּטַנִּים.
אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת לַעֲשׂוֹת לְגַמְרֵי בְּעַל פֶּה
חִלּוּק אָרֹךְ מְאוֹד
שֶׁלּיִ
ושְֶׁלּךְָ
וְשֶׁלּוֹ
ושְֶׁלּהָּ
כָּפוּל
יוֹתֵר מִדַּי
שָׁוֶה
בְּלִי שְׁאֵרִית.

מתוך ספר השירים "לפני שתפגוש אותי המילה", הוצאת כרמל, 2014
באדיבות האתר של נילי דגן nillydagan.com.

המלצת ספר-ספר חדש: "אספרסו, קצר" מאת שפי שפס

האושר בא במנות קטנות
הספר "אספרסו, קצר" מאת שפי שפס, בהוצאת הספרים 'אופיר ביכורים', הוא אוסף של שישה עשר סיפורים אנושיים, מסופרים בחמלה, מלווים בבת-שְׂחוֹק ומתובלים בהומור. כי אפשר למות בלי הומור, אך קשה לחיות בלעדיו. שישה עשר סיפורים קצרים, על אנשים: צעירים המנסים לצמוח, ולא תמיד מצליחים לפרוח; מבוגרים, שלא איבדו את תקוות העבר; מציאות עגומה של גמד, שחייו הקצרים ריקים מתוכן ויש בהם רק סבל אישי; זמר נשמה: רגעי אושר של זמר אוטיסט; חיבור בלתי אפשרי בין דתיה מבני ברק וחילוני מפרדס כץ; סיפור אהבה בשדרות רוטשילד, ומסע של חיפוש עצמי באנטארקטיקה; אנשי הצפרדע – אנשי הדממה: חיים שמתחילים במי השפיר ומסתיימים במצולות הים; וגם כלבים מדברים (פני הדור כפני הכלב) ודגים מונוגמיים (נס הדגים), שמלמדים אותנו פרק בזוגיות. בקיצור: 'אספרסו, קצר'. מרוכז, כהה, ארומתי. שותים אותו בלגימה אחת, אך טעמו המריר-עמוק ממשיך לעקצץ את הלשון זמן רב. גם אם יש נגיעות של ביוגרפיה אישית בתוך הסיפורים, הסיפור תמיד מביא את הדברים למקומות מאד מרוחקים מן האמת הביוגרפית. הסיפורים אמנם מתרחשים בהוויה ישראלית, אך רבים מהם עוסקים בנושאים אנושיים אוניברסליים.
"תמיד הייתי איש של ספר", מספר שפי שפס. "בראשית דרכי קיבלתי תואר ראשון בספרות עברית ובפסיכולוגיה מאוניברסיטת ת"א ובחרתי לעשות קריירה בפסיכולוגיה. פרסמתי מאמרים מקצועיים בתחום הפסיכולוגיה הקלינית והארגונית, אך לכתיבה הספרותית הגעתי לפני כשנתיים. את 16 הסיפורים הקצרים של 'אספרסו, קצר' כתבתי תוך כשנה. אין אלה סיפורים אוטוביוגרפיים ולא תיאורי מקרה של מטופלים, אלא בדיון ספרותי . מאד התאימה לי מסגרת הסיפור הקצר".
שפי שפס מספר, כי "הטריגר לכתיבת הסיפור הראשון, שנקרא כמו שם הספר כולו, היה תחרות הסיפור הקצר של עיתון 'הארץ'. אמרתי לעצמי: אתם רוצים סיפור קצר? אתן לכם סיפור קצר לא רק מבחינת כמות המילים, אלא המוטו וכל מרכיב בו יהיה קצר: סיפור על איש קצר – גמד, שחייו הקצרים ריקים מתוכן ויש בהם רק סבל אישי, ששנתו בלילה קצרה והוא מתכסה בשמיכה קטנה וקצרה ממנה מבצבצות רגליו הקצרות, שהסוכך על חלונו קצר מידי ולכן הוא מתעורר עם אור ראשון, ועוד ועוד. גם שיאו של הסיפור מתרחש בבית קפה כשהברמן שואל אותו אם הוא רוצה אספרסו קצר או ארוך. כל תסכולו המתמשך של קורץ - זה שמו של הגמד (קורץ בגרמנית – קצר), פורץ החוצה והוא יורה בברמן באקדח קצר קנה, אותו רכש כדי לשים קץ לחייו שלו. למרות שהסיפור קשה, השתדלתי מאד לא להיות שיפוטי אלא מאד אמפאתי לחייו האומללים של הגמד.
"מכאן פרץ הסכר. אני מניח שהוא קשור גם למחלת הסרטן שלי והתחושה שיש לי צורך לכתוב סיפורים קצרים, כי הז'אנר אהוב עליי ודורש זיקוק מדויק של העלילה והדמויות. ואולי גם תוחלת החיים שהתקצרה קשורה לעניין. הסיפורים זרמו בקצב מהיר ביותר. תוך שנה כתבתי 16 סיפורים קצרים, כולם פרי הדמיון (ולא תיאורי מקרה של מטופלים בקליניקה). הקצב המהיר נבע מן הסיבה שהסיפורים ישבו מוכנים בתוך ראשי, מבחינת סיפור העלילה והדמויות וכל מה שנותר לי זה להתמודד עם המילים".


היכל התרבות