ה'בית של סוזן' על שם קרן 'יובל סוזן' בירושלים מהווה בהצלחה מזה 12 שנים, מסגרת חמה ויוצרת עבור נוער בסיכון. בבית הראשון מסוגו, שפעל עד היום בירושלים, מקבלים הנערים ארוחות וכתף מחבקת להישען עליה, ומשתכרים למחייתם באמצעות מכירה של עבודות אמנות, אותן הם לומדים ליצור על ידי מורים ואמנים. הסיפורים אודות בני נוער שהגיעו ל'בית סוזן' בירושלים, הגיעו עד אילת, כשצעירים שעלולים היו להימצא היום ברחובות, סיפרו במעמד פתיחת הבית המיוחד הזה באילת, בגוף ראשון, איך הפכו מילדי רחוב, נפלטי מסגרות ובתים הרוסים, לאנשים נורמטיביים, בעלי השכלה ומשפחה. והכל, תודות ל'בית של סוזן'. סיפור הקמתו של 'הבית של סוזן' מגולל בתוכו דרמה אנושית נוגעת ללב על אהבה ונתינה ללא תנאי. סיפור על אהבה, כאב ואובדן של אנשים שהגורל הפגיש ביניהם ורקם להם תכניות משותפות. זהו סיפור על סבך של קשרים בין אנשים גדולים, שהצליחו ליצור דווקא מתוך ה'צרה' והמקום הצר אליו נקלעו, עולם רחב ומלא משמעות עבור אחרים.
לזכרם
הבית הראשון בירושלים, הוקם בשנת 2002 לזכרה של סוזן קפלנסקי, אשתו לשעבר של אייל קפלנסקי, יליד אילת, שהגשים את משאלתה של אשת נעוריו אחרי שנפטרה ממחלת הסרטן- להקים קרן לזכרו של יובל הררי, חבר נפש משותף. אייל, יליד 1959, גדל באילת כשעדיין הייתה עיר של חולות זהובים וים כחול. הוא עדיין זוכר בערגה כיצד היו הוא וחברו הקרוב עופר הררי, רצים בחולות, יחפים ותמימים, ומאמינים שאם נרצה ונאמין, נוכל לשנות את העולם. מה שהם לא ידעו אז, שדווקא אחיו הצעיר של עופר, יובל הררי, שנולד עם מום נדיר בלבו יהיה זה שיקשור אותם ביחד לנצח נצחים. "כבר מילדותו היה יובל אישיות נדירה וכך הוא גדל כאיש מיוחד שהספיק בשלושים שנותיו להיכנס ללבם של הרבה אנשים ולעזור לאחרים למרות מחלתו", נזכר בכאב אחיו הבכור, עופר הררי, מבעלי חוות היען לשעבר, "יובל נולד עם מום לב נדיר. בגיל חודשיים הוא כבר נותח לראשונה, והמשיך בסדרות של ניתוחים עוד שנים אחר כך. בשלב כלשהוא המליצו לנו הרופאים להטיס את יובל לניתוח מיוחד שמתבצע רק בארה"ב. לצורך העניין קישרו בינינו לבין משפחה יהודיה שגרה קרוב לבית החולים, משפחה שהסכימה להיות המשפחה המארחת שלנו לזמן הניתוח וההחלמה. ככה פגשתי את סוזן לראשונה. היא הייתה הנכדה של הזוג שאירח אותנו. שהינו אצלם כמה חודשים והקשר בינינו לבין משפחתה של סוזן הלך והעמיק ונמשך עד היום למעשה. סוזן נקשרה מאוד ליובל בזמן שהותנו שם, והם הפכו לחברי נפש קרובים מאוד. ממש משפחה. הם הגיעו לביקורים אצלנו בארץ. באחד הפעמים בהם נסעתי לבקר את חברי אייל קפלנסקי, שעבר להתגורר בינתיים בניו יורק, הכרתי לו את סוזן. אפשר לומר שמאז הם ביחד. אייל וסוזן נישאו וחזרו לארץ לגור בירושלים. סוזן הייתה אמנית. היא למדה אמנות, עסקה בה, והאמינה כי ניתן לרפא ולעזור דרך האמנות. "מיסודה היא הייתה אדם של נתינה והיא עזרה להרבה משפחות נזקקות ולבני נוער. החלום שלה היה להקים בית לנוער בסיכון", מספר עופר הררי. "בהתחלה היא באמת עשתה את זה בצורה פרטית בבית שלה. היא מאוד אהבה את יובל והייתה חברה טובה שלו, וכשנפטר היא החליטה להקים את הקרן על שמו, ולעשות את העבודה עם בני הנוער דרך הקרן. בשיח שלה עם בני הנוער היא השתמשה הרבה במשפט שיובל היה תמיד אומר לרופאים שלו- 'אתם תעשו את שלכם, ואני יעשה את שלי וביחד ננצח'. לצערנו, זמן קצר אחרי מותו של יובל, סוזן חלתה בסרטן ונפטרה שנה ושלושה חודשים אחריו, כשהרעיון שלה עדיין מהדהד באוויר ללא קיום ממשי. כבר בשבעה החליט איל לממש את החלום ולהקים את הבית עליו חלמה אשתו סוזן. הקרן הפכה להיות קרן 'יובל סוזן'.
ואז הגיעה זילי
כך יצא הרעיון לדרך בירושלים שם הם גרו. כדי שזה יצליח אייל היה יורד לכיכר ציון בירושלים, היכן שכל הצעירים האבודים היו מסתובבים, והיה משכנע אותם לבוא איתו. הוא אמר להם שהם יקבלו אוכל, שתייה ומשכורת והם לא האמינו לו. הם היו בטוחים שהוא עובד עליהם. לקח לו זמן לרכוש את אמונם ולהביא אותם לבית, אבל מרגע שזה קרה, הוא פשוט הפך למושיע שלהם. הוא הצליח להוציא ילדים מזנות וסמים ולהחזיר אותם לתלם, לגרום להם להאמין בעצמם, להתפתח ולהיות אנשים נורמטיבים". כמו בכל סיפור של נתינה ועזרה באילת, גם מהסיפור הזה אי אפשר להשמיט את זילי גרוסמן, יו"ר עמותת 'לתת' באילת, שבמקרה או שלא במקרה, מחוברת לדרמה הספציפית הזאת בעבותות רגשיים. "זילי היא בכלל חברה טובה שלי מהצבא", מגלה עופר, "גם היא כמו רבים אחרים, פגשה את יובל אחי ונדבקה אליו. היא הייתה חברה טובה שלו לאורך שנות חייו הקצרות, ובהמשך הפכה גם לחברה טובה של אייל. יש פה סלט של משפחה, חברים ונתינה. בזכותה נולד 'הבית של סוזן' באילת. בזכותה ובזכות הרבה חברים של אייל שנרתמו ועזרו לזה לקרות גם כאן". "הבית של סוזן משלב את אמונתו של אייל בעסקים ועבודה ככוח משקם, ואת חזונה של סוזן ביכולת האמנות לרפא ולהבריא", אומרת זילי בצנעה, תוך בקשה להוציא את שמה מהעשייה הזו. "השילוב של השניים, יצר מקום צבעוני ומיוחד שמשלב עקרונות טיפוליים בבני נוער, דרך אמנות ויצירה, עם עקרונות עסקיים כלכליים של מפעל יצרני ואיכותי המעסיק אמנים לצד בני נוער. הפרויקט הייחודי הזה שנולד מתוך מחווה של הגשמת חלום של אנשים אהובים, הפך למודל ארצי של משרד הרווחה ומודל בינלאומי להצלחה בהחזרת נוער למעגל העשייה. סוזן למען יובל, אייל למען סוזן, וכולנו ביחד למען האהבה והרצון לעזור. בסיפור הזה אני חלק מיובל, עופר, אייל ומעשייה ציבורית מאוד רחבה. אני מעדיפה להפנות את הזרקורים לבית ולא לי. אני יודעת שיש באילת בני נוער שצריכים עזרה. הבית הזה נותן מענה לבני נוער בסיכון, שבמקום שיסתובבו ברחובות ללא תכלית, יכולים לבוא לעבוד, להכיר אמנים ויוצרים, וליצור בעצמם יצירות אמנות מדהימות שכל אחד מאיתנו יכול לקנות ולהעריך. בין אם את אישה שמחפשת מתנה לחברה או לבית, ובין אם זה מתנות לעובדי חברות ומפעלים, בחגים. במרכז באילת הם מתמחים בסדנאות של עבודות זכוכית וקרמיקה. העבודות שלהם מהממות ושוות לכל נפש וכשכולם קונים, כולם שותפים להצלחה שלהם".
שילוב מנצח בין ביזנס לאמנות
כשהגיעה היוזמה מצד אייל, להקים סניף של 'הבית של סוזן' באילת, עיר הולדתו, זילי לא חשבה פעמיים, ועד שהגיעו כל האישורים והכספים של העמותה והעירייה, היא פינתה לו את הקומה השנייה של 'בית רפאל' והעבירה את המשרד שלה למטה. "בנתינה אין ביורקרטיה", היא מסכמת בהכנעה, "אני כבר למודה מניסיון העבר שמהרגע שהרווחה אמרה 'כן' עד שיגיע הכסף להקים בית משלהם נצטרך לחכות הרבה מאוד זמן. אז נתנו את כל הגיבוי והאהבה כדי שיקום כזה פרויקט בלי מכשולי הבירוקרטיה והוא באמת הוקם". כשמדובר במשפחה העסוקה בנתינה ועזרה לזולת, אך טבעי שגם ילדיהם של סוזן ואייל, יאמצו את ערך ומשמעות הנתינה כדרך חיים. כך קרה שעידן קפלנסקי, בנם, נרתם לעשייה ולעבודה עם בני הנוער ואף המשיך את דרכו של אביו בעסקי היהלומים. "אבא, בתור איש עסקים ויהלומן, חיפש מקום שישלב את העקרונות והאידיאלים שאמא האמינה בהם, מה שהתברר בדיעבד כהצלחה גדולה. אני לא יודע אם מישהו ידע את זה קודם, שהעשייה והיציאה עם זה החוצה תעשה להם את האימפקט הכי חזק. למעשה, מה שקרה זה שאחרי כל העבודה הקשה שלהם- ההתמדה בתוך המסגרת, לקיחת האחריות והעמידה בלוחות הזמנים בתור עובדים במפעל, הם גם אמורים לצאת החוצה ולמכור את מה שהם הכינו בעצמם. כשמישהו קונה ומעריך את העבודה, זה נותן להם תחושת ערך , שהיא חלק גדול ממה שחסר להם. הם הרי כל הזמן מקבלים פידבק שלילי על כמה הם חסרי ערך ולא יוצלחים מצד המשפחה, המערכת והסביבה, ופה פתאום הם חווים מערכת של העצמה עצמית. השילוב בין האמנות של אמא, לביזנס והעשייה של אבא, והפרשנות שהוא נתן לזה, כל אלו יצרו את ההצלחה הגדולה של הפרויקט הזה". החיבור לאילת היה מתבקש, אחרי הכל, כאן גדל אייל עם חבריו עופר ויובל, ולכן היה לו חשוב לחזור לנקודת ההתחלה, לתת בחזרה לעיר ולהביא את הפרויקט הנפלא הזה לאילת ובהמשך גם לכל הארץ."אני יודע שעמדו בתור כמה ערים לפני אילת מבחינת משרד הרווחה", מגלה עידן, "יש להם סדרי עדיפויות של ערים בפרויקטים מהסוג הזה. היו ערים שהצורך שלהם היה אולי גבוה יותר מבאילת, אבל אבא התעקש שזה יפתח באילת". עידן נפעם מהפתיחה המרגשת. "כולם אמרו דברים יפים, ואפשר היה לראות את החום והאהבה של כל האנשים הקשורים לפרויקט. מראש העיר ועד לבוגרים שהגיעו כדי לספר על הדרך שעברו בזכות 'הבית של סוזן'. אחד הנערים סיפר על התהליך שעשה בבית ואפשר לו לצאת לעבוד היום בחוץ. בוגרת אחרת, אחת מהנערות של הבית בירושלים, סיפרה איך הגיעה להיות מעצבת פנים ולהתפרנס מזה בכבוד". 'הבית של סוזן' פועל בעיר מזה כשנה. לאחר שהחל דרכו ב'בית רפאל', עברה לאחרונה הפעילות למבנה החדש באזור התעשייה שם לצד העבודה בפועל הוקמה גם גלריה המציגה את העבודות המיועדות למכירה. המקום פועל כעסק לכל דבר ומרכז פעילות של כ- 15-18 בני נוער מקומיים שנשרו מהמערכות ונמצאים ללא מסגרת לימודים או תעסוקה. בני נוער אלה משתלבים בעבודה במקום שנחשב למפעל המייצר ליין של מוצרי אומנות מזכוכית, חרוזי זכוכית ותכשיטים. קרן אור כלפון, מנהלת הבית שהדרימה לאילת מירושלים, לטובת פתיחת הבית באילת, מספרת כי בני הנוער הם אלה שמייצרים את כל המוצרים בעצמם, ביניהם מגוון כלי זכוכית המעוטרים בהדפסים מיוחדים, חרוזי זכוכית עבודת יד המשמשים ליצירת מגון תכשיטים מעוצבים ועוד. התוצאה היא מוצרים מדהימים ביופיים ובאיכותם שנעשים על ידי הנערים והנערות עם הרבה מסירות והשקעה שהוכנסו לכל פריט ופריט והפכו לחלק ממנו. "בבית הזה לא "מדברים על" אלא "עושים את" – יוזמים, יוצרים, משווקים, מוכרים והכל מעשה ידינו. אבל מה שאינכם רואים זו האהבה שיש בבית הזה, האהבה ליצירה, לאמנות ובעיקר.. האהבה לילדים! הילדים הם היצירות האמיתיות של הבית של סוזן" ציינה קרן בהתרגשות. חני הכט, סגנית מנהלת האגף לשירותים חברתיים המלווה את הבית מהקמתו ציינה בסיפוק ובהתרגשות: ""הבית של סוזן" הוא סיפור הצלחה! בני הנוער, שלא מצליחים להשתלב במקומות עבודה אחרים מכיוון שלא מקבלים אותם או לחילופין מפוטרים מהר מאוד, מצליחים להתמיד במסגרת שנה ולעיתים גם שנתיים ומשולבים בסיום התהליך בעבודות נורמטיביות, שירות בצה"ל ובשירות לאומי". במעמד חנוכת הבית ריגש אייל קפלנסקי כשחתם את דבריו באומרו: "בשם כל השותפים נשבענו לא לעזוב שום ילד מאחור. כוחנו באחדותנו". את דבריו חיזקו שני בוגרים מהבית הראשון של סוזן בירושלים, אשר הגיעו לחזק את ידי השותפים ובני הבית גם יחד. ראש העירייה – מאיר יצחק הלוי שלא יכול היה להסתיר את התרגשותו מהנתינה האינסופית בבית ציין: "המקום מלא באהבה" בפניה אישית לאייל ציין: "מעצם זה שחיברת כל כך הרבה גורמים לשותפות אמיתית, זה אומר שהיתה לכך תכלית, שכולה נשמה יתרה". לבני הנוער אמר: "זכיתם וזיכיתם. זכיתם אתם בבית מופלא וזיכיתם את הצוות הנפלא". לכולם גם יחד איחל חוויה שתשמש אבן דרך בונה וחשובה. חדשות אילת
