אז והיום: בית פיליפ מוריי

מאת: מיכאל יעקובסון ● 14/11/2014 23:50 ● ערב ערב 2064
ניסיוני, נועז, מהפכני, מקדים את זמנו - הם רק חלק מהביטויים המתארים את בית התרבות הראשון שהוקם באילת ונחנך ב-1956. אבל גם בלי הביטויים האלה, מצפייה בתמונות היסטוריות ניתן לראות עד כמה הבניין בלט בנוף העיירה הקטנה שצמחה לחוף ים סוף. באותה עת, גרו כאן אפילו לא אלף איש ואילת היתה כפר קטן
אז והיום: בית פיליפ מוריי
תגיות:

התמונות באדיבות ארכיון אדריכלות ישראל

תמונת כתבה
כיום בית פיליפ מוריי עדיין פעיל. המיקום שלו מרכזי: סמוך למרכז האזרחי ורחובה הראשי של העיר, הכולל בין השאר את הספרייה שתכנן האדריכל צבי תורן והמרכז המסחרי שתכנן האדריכל זאב רכטר. הבניין שהיה הגבוה והגדול ביותר ביישוב, מוסתר היום מאחורי עצי האשל העתיקים המקיפים אותו, אך קל לזהות אותו בנוף. מבחוץ נותר הבניין שלם, כמעט כפי שנראה היה ביום חנוכתו. בפנים נעשו שינויים שפגעו בייחודו וביופיו. עדיין, ניתן לזהות את המכונה הטכנולוגית שנוצרה כאן, ומהווה עדות לניסיון של אדריכל ישראלי לפתח שפה וטכנולוגיה מקומית חדשה.

האדריכל

האדריכל אבא אלחנני שתכנן את בית פיליפ מוריי, היה מבכירי האדריכלים שפעלו בישראל במחצית השנייה של המאה העשרים. משכן נשיאי ישראל, כיכר המדינה, אנדרטת הטייסים בגן העצמאות - הם רק חלק מהפרויקטים שתכנן. אלחנני היה גם הדמות החשובה ביותר בכתיבת ההיסטוריה של האדריכלות הישראלית. חוץ ממאמרים רבים שפרסם בעיתונות היומית, ערך את כתב העת 'תוי' שסיקר בין השאר פרויקטים בולטים החל מ-1966 ועד 1992, פרסם את הספר "הארכיטקטורה כאמנות וכמדע" (משרד הביטחון ההוצאה לאור, סדרת אוניברסיטה משודרת, 1982), ולבסוף פרסם את הספר "המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20" (משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1998). "זה בניין ציבור מוקדם מאד של אלחנני", מסביר צבי אלחייני, המייסד והמנהל של ארכיון אדריכלות ישראל שאצר ב-2009 תערוכה צנועה על עבודותיו של אבא אלחנני. "לפני כן הוא עבד על פרויקטים קטנים אבל בודאי לא בקנה מידה כזה ועוד לאחר שזכה כאן בתחרות אדריכלים". "אחד הנושאים המהותיים שהעסיקו את אלחנני לאורך כל הקריירה שלו כאדריכל וככותב היה שאלת צביונה הייחודי של אדריכלות ישראל, סוגיה שעלתה תדיר כבר במאמרים המוקדמים שפרסם החל משנות ה-50 בכתבי העת המקצועיים ובעיתונות היומית. אלחנני הוטרד מהחקיינות הז׳ורנליסטית, כדבריו, של אדריכלי ישראל הצעירים וממה שהוא זיהה כהתחמקות עקבית של דור זה מניסוח ניב אדריכלי ישראלי מובהק שיעסוק לא רק בעיצוב ובצורה של אופנת הזמן אלא גם בהיבטים חומריים, אקלימיים, סביבתיים ומקומיים. כפי שאני מזהה, בית פיליפ מוריי היה ניסיון של אלחנני לפעול נגד הזרם ולגבש את 'האני מאמין' האדריכלי שלו מחוץ לאזור הנוחות של מאמרי הביקורת הכתובים, ולהעניק לו ביטוי בנייני ממש. אלחנני ׳חיבר׳ למעשה מבנה שכל כולו מניפסט של רוח המקום והזמן. זהו החוזק של הבניין אבל זוהי בעיני גם חולשתו. זהו אמנם בניין חלוצי באדריכלות הישראלית החדשה (היו תקדימים כמו-אקלימיים מעניינים לפני 1948, למשל חלק מהמבנים של ריכרד קאופמן) אבל נדמה שהעיסוק בפתרון הטבעי למיזוג האויר קם על הבניין, ונוצר כאן מזגן אחד גדול. נוסף על כך, הפתרונות הטכניים והטכנולוגיים שאלחנני השתמש בהם לא היו מפותחים אז מספיק, וכצפוי, חדלו מלתפקד שנים ספורות לאחר חנוכת הבניין והוא נזנח והוזנח״.
תמונת כתבה
קבוצת הבלט הראשונה עם המורה נעמי סטמלמן

ביקור

סיור באילת חושף את עושרה האדריכלי: גם בחלק המזרחי והדרומי של התיירות והנופש וגם בחלק המערבי של העיר עצמה. באזור המלונות שלאורך החוף ניתן ללמוד על התפתחות תכנון בתי המלון בארץ ובחלק העירוני ניתן ללמוד על הניסיונות שערכו כאן האדריכלים. המייחד את אותם ניסיונות הוא העיסוק באקלים ובטופוגרפיה - דבר שלא חוזר על עצמו באף עיר אחרת בתדירות ובהיקף דומה למה שארע באילת. בית פיליפ מוריי הוא ככל הנראה המבנה בו העז אדריכל ללכת הכי רחוק מבחינה טכנולוגית, וזאת מבלי לוותר על עיצוב אלגנטי שמדגיש את ייעודו של המבנה כבית תרבות לתושבי העיר. הרבה ראשוניות היתה בו ומסיבה זו החליטה עיריית אילת להכריז עליו כמבנה לשימור. ההכרזה אולי מנעה את הריסתו, אך מעמדו כמוקד עירוני שקע וכל אותם ערכים שבגללם חשוב לזכור אותו נעלמו. לכן, לא ברור למה לא מחדשים אותו ואת סביבתו, כי היום נראה הבניין כמו שריד לתרבות שהיתה ונעלמה. ביקור בשעת אחר צהריים מאוחרת חושף בניין פתוח אך ריק מאדם. המרכז של אילת כבר התפורר ונשכח. מי יבוא לכאן כשמקומות כמו ה'אייסמול' ו'ביג' מציעים גישה נוחה, רשתות ואטרקציות? בפיתוח המרחב הציבורי לא נגעו כאן שישים שנה ואפשר לצלם פה באמצע היום סרט אפוקליפטי. ארבעת חזיתות הבניין הן המרכיב המרשים ביותר היום, כי בקושי נגעו ושינו אותן. כל אחת מהן שונה ומספרת את הפטנט הטכנולוגי הפשוט שהבניין הזה ייצג ב-1956. יש גם חזית חמישית - התקרה, אבל אותה שינו והחליפו ולכן ניתן ללמוד על מקומה וחשיבותה בבניין רק מתמונות. החזית המזרחית והמערבית הן חזיתות מוארכות ואטומות, למעט פתח כניסה ויציאה אחד בכל חזית וכן חלונות זעירים שכמעט בלתי נראים. החזיתות מחופות באבן מקומית חומה. הכניסה הראשית בחזית המזרחית בולטת הודות לגגון אסבסט לבן שיצר מחווה לבאים (היום הוא עשוי פרספקס). הודות למראה החזית הזו כינו תושבי אילת את הבניין "המבצר" (חזית אבן עם פתח שהזכירו חומה עם שער). החזית הדרומית מורכבת ממערכת תריסים לאוורור והחזית הצפונית מורכבת מבלוקים חלולים המסתירים את הפטנט הטכנולוגי שהפך את הבניין לכל כך חדשני לתקופתו. על הטכנולוגיה של בית פיליפ מוריי מספר עזרא כהן (83), שניהל את הבניין כרכז תרבות בין השנים 1964-1960 והתגורר בעיר מאז 1953 (הוא החליף בתפקיד את אלכס אנסקי שניהל את הבניין במשך שנה וחצי): "הרוח הצפונית היא הרוח הדומיננטית באילת ורצו לנצל אותה לצינון הבתים. כבר ב-1952 נבנו כמה בתים עם טפטפות שציננו את האוויר בבית, אך זה לא הצליח וירד מהפרק. כמה שנים לאחר מכן הגיע יהודי עירקי בשם שמש שהציג פטנט שהביא מעירק. הוא לקח את החלונות הצפוניים בבתים, הציב עליהם רשת חוטי ברזל שתמכה בשתי וערב של שיחי סירה קוצנית הגדלים בערבה. מעל לכל זה הוא הוציא ברז שטיפטף טיפות מים. כתוצאה מהמפגש של המים, הקוצים והרוח הצפונית, התאיידו המים וצננו את האוויר שהוזרם אל תוך הבית. כשהקימו את בית פיליפ מוריי החליטו לבנות את כל הקיר הצפוני בשיטה הזו ובנוסף, השתמשו בבלוקים חלולים שהסתירו את הקוצים. זו היתה הצלה של ממש לאילת כי באותה תקופה לא היה פתרון אחר". בעת הביקור אולם המופעים היה נעול. לכן הסתפקתי בביקור באזורים שכן היו פתוחים. תחילה אולם המבואה ולאחר מכן למעלה לאולם ההרצאות. עיון בתכניות המקוריות מגלה כי הבניין היה מחולק לשלושה אגפים עיקריים: (א) המבואה: ממוקמת במרכז הבניין עם גג כפול שהורכב בחלקו התחתון מסדרה של תריסים ובחלקו העליון משטחי אסבסט שבמרווחים צרים אפשרו חדירת אוויר קר אך מנעו כניסת גשם וקרני שמש ישירות. במרכז האולם נתלה גרם מדרגות מרשים שצמח מתוך בריכת נוי. לפני כמה שנים הוחלט להסב את אולם המבואה למועדון ריקודים והמדרגות התלויות שתפסו חלק מרכזי באולם נהרסו והוחלפו במדרגות רגילות והברכה סולקה. גם התריסים נאטמו ותקרת גבס כיסתה עליהם. (ב) האגף הצפוני: במפלס התחתון היה במקור מזנון ובמפלס העליון ספרייה שמאוחר יותר חולקה והפכה לחדרי חוגים, הרצאות ומשחק (שח מט וכד'). היום בקומה התחתונה יש אולם המשמש סדנת אמנות, משרדי הנהלת הבניין, שירותים וחדר של הסתדרות המורים באילת. במפלס העליון יש חדר הרצאות, משרד המשמש גרפיקאית, משרד המשמש את עורכי בחינות בבתי הספר בעיר (שנקרא "תחנת קליטה" כי כאן קולטים את הבחינות), וחדר המשמש את הנהלת "מכללת ניהול פלוס". (ג) האגף הדרומי: אולם למופעים, הצגות, קולנוע וקונצרטים ובו כ-400 מושבים. לאחר הבנייה הוחלט שהוא גם ישמש להקרנת סרטים ולכן מחוץ לבניין ובצמוד לחזית המערבית נבנה חדר למכונת הקרנה ומכונת תרגום. במקור היה האולם שטוח, אך כדי לשפר את איכות הצפייה הוא עבר שיפוץ בשנות ה-80 וכיום המושבים בו מדורגים. אגף רביעי הוא מרתף הבניין. במקור שימש למגוריה של מיקי מיכאלי, רכזת התרבות הראשונה של אילת שגם היתה הראשונה שהפעילה את הבניין. לאחר מכן שימש המרתף להצבת מכונת דפוס בה הודפס המקומון הראשון של אילת "עלון אילת" שהתגלגל מאוחר יותר והפך ל"ערב ערב" - המקומון הוותיק ביותר בישראל. שם גם הוכנסו מכונות מיזוג האוויר והותקן חדר חושך למועדון הצילום של תושבי אילת.
תמונת כתבה

תולדות

"זו היתה מהפיכה ארכיטקטונית וגם מהפיכה תרבותית", סיפר לי עזרא כהן. "עד שפתחו את בית פיליפ מוריי, כל הפעילות התרבותית באילת התקיימה בבית החייל או באמפיתאטרון שהיו סמוכים לחוף ולכן היה צריך תמיד לרדת למטה. ברגע שנפתח הבניין במרכז העיר כל הפעילות התרבותית היתה הרבה יותר קרובה". חצי שנה בלבד לקח לחברת "סולל בונה" לבנות את הבניין שיזמה הסתדרות העובדים (בעלת הנכס עד היום). מיותר לציין שמדובר בעבודה עברית, היות וכמו כל הבתים שנבנו אז, הפועלים כולם היו ישראלים. אירוע חנוכת הבניין התרחש ב-1955, אך האירוע היה רק מופע ראווה והבנייה הושלמה ב-1956. לחנוכת הבניין הגיעו נציגי האיגודים המקצועיים בארה"ב שתרמו להקמתו 100 אלף דולר, והודות לכך נקרא הבניין על שמו של ראש האיגוד שנפטר שנה קודם לכן - פיליפ מוריי. על חשיבות הבניין באילת של אותן שנים ניתן ללמוד מהעובדה שביום חנוכת הבית, נקבע יום שבתון החל מהשעה 1 בצהריים, וזאת במטרה שכל התושבים ישתתפו באירוע. מי הופיע כאן? "מי לא" עונה שמוליק תגר שניהל את הפעלת והחזקת הבניין בין השנים 1969-1964 ולאחר מכן בשנות השמונים. "אריק איינשטיין, חווה אלברשטיין, שמוליק קראוס עם ג'וזי כץ, התרנגולים, אריס סאן, אריק לביא, הדודאים - שהופיעו כאן הרבה, הפרברים, הפילהרמונית הישראלית, והיו עוד הרבה". הבניין לא פעל רק בשעות הערב, כי בשעות אחר הצהריים התקיימו חוגים (לילדים, מקהלה, מחול, דראמה) ובשעות הבוקר התקיימו שיעורים להשלמת בגרויות. כבר ב-1965 נאלצה הנהלת הבניין להשבית בו את הפעילות והוא נדרש לעבור שיפוץ יסודי. עד 1970 הספיקו לערוך שינויים נוספים בגלל קריסת מערכות ואכזבה מהתכנית המקורית. ב-1963 הופיעו כאן חברי להקת "התרנגולים". הם רקדו וקפצו על הבמה בהתלהבות עד שלבסוף קרסה הבמה יחד עם כל חברי הלהקה. בנוסף, מערכת הטפטפות נמצאה לא יעילה והוחלפה במיזוג אוויר קונבנציונאלי. נבנה בניין ספרייה חדש וכל אגף הקומה העליונה בבניין שינה את פניו וחולק לחדרי חוגים.
תמונת כתבה

הווה ועתיד

"דברתי עם אנשים באילת וכנראה שיש אנשים שלא רוצים להחזיק בבניין ואנחנו מאוד חוששים שירצו להרוס אותו ולבנות במקומו", חושש עזרא כהן. "לכן פעלנו ודאגנו שהבניין יוכרז לשימור, אבל זו עדיין בעיה". "הוא עדיין בית תרבות" קובעת מרב אפק שמנהלת את הבניין מאז 1993. "פעמיים בשבוע מגיעים כמאה איש לשמוע הרצאה, יש הצגות ושבוע הבא למשל יש לנו את הצגת הפרינג' 'מייקל', יש מנויי זמר, 'סל תרבות' לבתי ספר. זה אולם כמו שהיה פעם, בסגנון אולמות 'מופת' עם במה בינונית ולכן הוא לא מתאים להצגות של בית ליסין או הקאמרי". האם החשש של כהן לגבי עתידו של הבניין מוצדק? "הבניין לשימור והוא לא צריך לדאוג. זה לא בניין שיגעו בו". מיכאל יעקובסון הוא אדריכל וגיאוגרף, כותב בבלוג "חלון אחורי" ובאתר xnet ועובד במשרד אדריכלים בתל אביב.
תמונת כתבה
צילם: ורנר בראון
תמונת כתבה
חדשות אילת