אילת נצבעת בגאווה

מאת: רותם ג'קסון ● 1/7/2020 22:19 ● ערב ערב 2973
בשעה שבכל העולם חוגגים בפרהסיה את חודש הגאווה, בעיר אילת אין חצי איזכור בהקשר הלהט''בי כבל למעלה מחצי עשור, אפילו לא בחודש הגאווה ● השנה, אחרי דממה נוקבת, שלטי חוצות צבעוניים הוצבו ברחובות, הזמנות לאירועים מתפרסמות בפייסבוק וחברת מועצה גאה פורסת תכנית שנתית עבור הקהילה הלהט''בית בעיר ● האם אילת תדביק את הקצב?
אילת נצבעת בגאווה

 

כמעט עשור עבר מאז שאחרון היזמים הלהט"בים הגאים, עזב את העיר בייאוש אחרי מלחמות חוזרות ונשנות באג'נדה השמרנית של אילת. מאז, ירדו הרבה גשמים ששטפו את הדעות הקדומות, הגאים כבר לא מפחדים לצאת מהארונות והעולם הספיק להשתנות. עד כדי כך, שגם הקורונה כבר לא יכולה לעכב אותם מלחגוג את יום הגאווה הרשמי שחל ב 28.6, התאריך בו החלו בשנת 1969 בניו יורק, מהומות סטונוול שציינו את תחילת המאבק הגאה בעולם, אשר סביבו הוסבו החגיגות לחודש שלם. אז נכון שהשנה לא נראה מצעדים ראוותניים רבי דגלים וצבעים אבל אולי דווקא בשל כך יכלו באילת לנצל את האיפוק היחסי ולהתחיל להנחיל כאן את מה שחברת המועצה הגאה הראשונה באילת –יערית אבוטבול סיטבון, מקווה להפוך למסורת. 

 

היה אמור להיכתב: "אהבה היא התשובה", יצא "ים של אהבה". המכוננים שהציבה עיריית אילת

 

"התקדמות ראויה לשמה"


"מאז ימי שחר אלקיים, לא היה בעיר שום אזכור או התייחסות לנוכחות של הקהילה הלהט"בית" מציינת יערית אבוטבול סיטבון (32), נשואה לאישה, אמא לשתי בנות ומי המכהנת בתור חברת המועצה הגאה הראשונה באילת. "סביב אירועי הספורטיאדה, לצורך העניין, יש הרבה רעש ושלטים בעיר ואילו לציון אירועי הגאווה לא היה שום דבר. לפני חודש פניתי למנכ"ל העירייה, פיליפ אזרד עם הבקשה, ולשמחתי הוא נענה בחיוב ואף שיתף אותי בהכנת הגרפיקה והשילוט. באופן אישי היה לי חשוב שלא תהיה פה רק אמירה אלא שהיא תהיה על רקע צבעי הגאווה, הצבעים שמזוהים עם הקהילה כדי להבליט את זה עוד יותר וכדי לעורר תחושת שייכות אמיתית ולא משהו חולף לצאת לידי חובה. כך הגענו למצב שלראשונה מאז תולדות העיר נתלים שלטי חוצות שמייצגים את הקהילה הלהט"בית בראש חוצות וזו בהחלט התקדמות ראויה לשמה. יחד עם זאת, זו לא הסיבה העיקרית בגללה נכנסתי למועצה. הגעתי בראש ובראשונה כדי ליצור עשייה ציבורית נכונה וטובה. חלק מזה זה גם שוויון ותחושת שייכות של הקהילה הגאה בנוף האילתי. נכנסתי כנציגה של מפלגת "צעירי אילת" בתור אחראית על תחום הרווחה, אבל מעצם היותי חלק מהקהילה הגאה אני דואגת לזכויות של הקהילה ואני לגמרי מרגישה שליחה בעניין הזה. לכן במקביל לעבודתי השוטפת אני יושבת על תכנית גאווה שנתית שתהיה מכילה ושונה ממה שרגילים לראות עד כה בהקשר הזה. אני לא חושבת שמצעד גאווה עם נער בן 15 בתחתונים באמת מעביר מסר כלשהו. בעיניי פעילות של הסברה, הכלה וקירוב בין הסטרייטים לקהילה הלהט"בית או לחילופין הרצאה של אמא שהילד שלה עבר תהליך של יציאה מהארון הם פעולות הרבה יותר אמיתיות כי הן חלק מהחיים. אני מאמינה בפעילויות יותר מאופקות שמעוררות תהליכים לטווח ארוך ואני חושבת שכדי לבנות קהילה באילת צריך להתחיל מהבסיס לפני פסטיבלים ומסיבות". 


 

"אני רק מקווה שבשנת 2020 כבר אין התנגדויות והדעות הרבה יותר פתוחות ומקבלות". תמבה גיאת 

 

בעירייה הציעו לעזור


עם ובלי קשר לשלטי החוצות ולפעולות המתהוות של חברת המועצה סיטבון אבוטבול, יצאו תמבה גיאת (29) מורה לאנגלית מתיכון רבין ועדי סגל (33), ספרנית בתיכון בגין, עם יוזמה לאירוע עבור הקהילה הלהט"בית המתגבשת בעיר. "אין לנו שום קשר לאירועי הגאווה הארציים" מדגישה תמבה, "מה שהפקנו זה אירוע פרטי ויוזמה פרטית שלנו שבא לנו לעשות בשבילנו ובשביל המשפחות הגאות הנוספות בעיר. בת הזוג שלי ואני , אילתיות, שתינו גדלנו פה ואנחנו מגדלות יחד ילדה בת 5 חודשים. את עדי סגל הכרתי דרך קבוצת פייסבוק של אימהות גאות באילת. אפילו עוד לא הספקנו להיפגש פנים אל פנים בגלל הקורונה אבל שתינו התחברנו כי חשוב לנו לבסס פה קהילה של משפחות גאות. זה לא הגיוני שמשפחות כאלה לא ימצאו לעצמן שייכות בעיר שהן כל כך אוהבות לחיות בה. אחרי שראינו שהקהילה הארצית פועלת למען קיום כל מיני אירועים במסגרת חודש הגאווה תחת מגבלות הקורונה ועוד בערים הרבה פחות גדולות ומוכרות כאילת, חשבנו לעשות משהו גם כאן. משהו אינטימי. העלינו את הרעיון של פיקניק משפחות גם כדי לציין את החודש הזה וגם כאמצעי לצמיחה של קהילה. פרסמנו בהתחלה בין חברים ותכף ראינו הענות ממש יפה. פנו אלינו אנשים שרוצים לעזור ולהיות חלק והבנו שנגענו בנקודה שחסרה פה באילת. אפילו פנו אלינו מהאגודה הלהט"בית הארצית כדי לומר שהם רוצים לתמוך בזה והוסיפו אותי לפורום גאווה מקומית של האגודה הלהט"בית, שם נמצאים נציגים מכל הארץ, פעילי שטח שרוצים להקים קהילה בעיר שלהם. הכל קרה מאוד מהר ומאוד בקלות מה שאומר שזה כנראה הזמן הנכון לאילת להתפתח בכיוון הזה. אני לא חושבת שהיה משהו או מישהו שעיכב את זה עד כה אלא שפשוט חיכו שמישהו ירים את הכפפה. דווקא גיל ממן מהעירייה יצר איתי קשר מיוזמתו והציע לעזור לנו עם האירוע הזה. שמעתי שפעם היו התנגדויות בעיר אבל היום אני לא יודעת על מה מדובר אני רק מקווה שבשנת 2020 כבר אין התנגדויות והדעות הרבה יותר פתוחות ומקבלות. יש פה באילת משפחות חד מיניות ויש פה נוער גאה שרוצה להרגיש שייך ולהיות מעורב. אנחנו באת מקוות שהפיקניק הזה יהיה יריית פתיחה לעתיד ושתצמח לנו מזה קהילה. הכוונות שלנו במקום הנכון וזה התחלה של משהו זה בטוח. יש איזו התעוררות בעיר לנושא הזה. יש תלמיד של עדי שכתב מכתב לראש העיר בבקשה לתלות דגלים בעיר. אז הדברים מגיעים מכל מיני כיוונים. 


האירוע שלנו יתקיים ב 4.7.20 בשעה 17 אחה"צ בפארק המזרקה ובגלל הגבלות הקורונה הכניסה מותרת בהרשמה מראש בלבד. כמו כן הכל מתואם מול המשטרה ואגף האירועים של העירייה ונעשה תחת מגבלות הקורונה. נמדוד חום בכניסה, כולם יהיו עם מסיכות, במרחק של שני מטרים וכל מה שצריך. כל אחד מביא את המחצלת שלו והאוכל שלו, ברקע תתנגן מוסיקה. קנינו קצת מוצרי גאווה לקישוט, יהיה דוכן יצירה לילדים. ובעיקר שותפות והיכרות של אנשים שחולקים אג'נדה משותפת. וכל מי שרוצה לשתף איתנו פעולה ולהצטרף מוזמן ליצור איתנו קשר בשמחה". 
 

"אני יושבת על תכנית גאווה שנתית שתהיה מכילה  ושונה ממה שרגילים לראות עד כה". סיטבון

 


 

טור דעה

מאת: רותם נועם

חברת המועצה יערית אבוטבול סיטבון מתכוונת לטוב ● לא בטוח שזה יוצא לה נכון ● אבל כל מרתון מתחיל בצעד ראשון 


באמת מרענן לנסוע בכבישי העיר ולראות את שלטי הגאווה שהציבה עיריית אילת במכווני העיר. זקני הקהילה המקומית עוד זוכרים בגאווה את המצעדים המרהיבים שארגן שחר אלקיים בתחילת המילניום, איך היו נצבעות שדרות התמרים בצבעי הגאווה והרחובות היו נשטפים חופש, ומשום כך אני אסתייג בכל הכבוד מעמדתה של חברת המועצה וקהילתי, יערית אבוטבול סיטבון, שגימדה את האירוע המכונן, החשוב ביותר במוביליזציה החברתית הלהט"בית בישראל, לכדי: "נער בן 15 בתחתונים", שלדעתה "לא באמת מעביר מסר כלשהו", כל כך הרבה חוסר הבנה ולא מעט הומופוביה עצמית כרוכים במסר המדיר הזה של אוכלוסיות פגיעות כמו הומואים נשיים או קווירים, שאינם מתיישרים עם האג'נדה ה"מיין סטרימית", שמנסה חברת המועצה הגאה לקדם. אצל סיטבון הומו או לסבית "נכונים" הם "מאופקים", חס ושלום בביקיני על משאית לוהטת. אלה מעבירים את המסר הלא נכון, או גרוע מכך, פשוט לא מעבירים שום מסר. 

 

"אין בידול"? "אין טיפול"!


האמת שחשדתי בסיטבון עוד בחודש דצמבר 2019, כאשר השתתפה בדיון של הוועדה לקידום מעמד הילד, אז העלתה שאלה חשובה באמת, האם קיימת באילת פעילות הנוגעת להורות גאה. התשובה שקיבלה ממירי קופיטו מנהלת אגף החינוך, היתה שאין בכך צורך. קופיטו מתנגדת למה שהיא מכנה "בידול", "מבחינתי אם לילד יש שתי אימהות, שני אבות או אמא ואבא יחדני/ית לא יהיה יחס שונה, כולם שווי זכויות מבחינת אגף החינוך", הסבירה, וסיטבון שתקה. סביר משום שהטעון הזה נשמע לה "הגיוני", הוא הרי מתיישר עם צורת החשיבה ה"מאופקת" שלה, רק שמשהו לא באמת מסתדר לי, הרי סיטבון עצמה היא אם לילדות שהתמודדה בעצמה לא מזמן עם אירוע שבו הודרו זכויותיה לעומת סטרייטים, כשבקשתה ובקשת זוגתה לקבל ילדת אומנה לביתם נדחתה בשל היותן לסביות. איך את, אישה, לסבית ואם, לא עוצרת את הדיון בוועדה למען הילד, ומסבירה לנוכחים עד כמה הם טועים! לא רק שיש דבר כזה הורות גאה, יש לה גם צרכים שונים והדגשים שונים שנובעים בראש ובראשונה מהעדר השוויוניות שבחוק, אם החוק לא מתייחס אליך כאל אם או אב שווים, ברור שאי התייחסות לצרכים המיוחדים שלך והשלכתך אל הסל הקהילתי הכללי, לא ייטיב אתך, לא יסייע לך ולמשפחתך בבעיותיך הייחודיות – המשמעות של ה"אין בידול", היא הלכה למעשה "אין טיפול". נסי לדמיין ילד אילתי שנולד ומבין בצעירותו כי הוא במגדר הלא נכון. אל מי ייקחו אותו באילת, אל אותה עו"סית נעדרת הכשרה להט"בית, כי הוא הרי כמו כולם? אבל את שתקת אז ועכשיו את גם מסבירה מדוע. את ומירי חושבות אותו דבר. רק שממך אני מצפה ליותר. 

 

הלכו על בטוח


התפיסות שמדברות על היטמעות, על אין בידול, הן פרקטיקות מדירות, הן אנטי כל מה שהמאבק שלנו מייצג ומה שהמצעד מנסה להגיד, ממש כמו השלטים שיזמת, שמקדמים את אותו הרעיון שמקדם המצעד, רק בגרסת ה'לייט' - בשני המקרים מבקש המיעוט נראות באמצעות כיבוש של המרחב הציבורי לרגע אחד! לא התנחמדות אליו, לא התנרמלות לתוכו, לא היטמעות. כמו קיר פופ אפ של אמנות שמבליח לשבועיים ונהרס, גם על מנת להדהים, גם על מנת לזעזע ואפילו לעצבן (ראו כתבה נפרדת השבוע). 
כשמדובר על מיעוט שנאבק יום יום על שוויון בדברים הבסיסיים ביותר, כמו הזכות להורות, יש לכיבוש המרחב הציבורי הזה משמעות של זעקה, של הנכחה, ששום מכוון עם יד פרוסה בצורת עצור (?!) ובלי אף מילה עם השורש ג.א.ה – יצליח להשיג, בטח שלא עם סלוגן גנרי ממרזבי תאגיד התיירות: "ים של אהבה". ובהערת אגב אספר – כי הכוונה הראשונית היתה לכתוב על המכוונים "אהבה היא התשובה", אבל כנראה שזה היה פרוגרסיבי מידי אז הלכו על בטוח. כשהבעתי פליאה בפני סיטבון על הבחירה, השיבה: "הצבעים הם של הגאווה, אין עוררין על זה, אין מחלוקת אם זה קשור לגאווה". בעיני זה נראה יותר כמו 'ללכת עם ולהרגיש בלי'.
אלא שלא אל עיריית אילת אני בא בטענות, ממנה אני לא מצפה להבין את המאבק הקהילתי והצעד שעשתה לבקשתה של סיטבון השנה, הוא בכל זאת צעד ראשון בכיוון הנכון, פשוט הייתי מעריך את סיטבון פי כמה לו היתה היא היוזמת של אירוע הפיקניק המקסים שנולד מתוך הקהילה עצמה, או כל אירוע אחר שכובש את המרחב הציבורי עם להט"בים בשר ודם. לא רק משום שזה הכי מכובד שבעולם, אלא פשוט משום שזה עושה בדיוק, אבל בדיוק מה שהיא רוצה להשיג: "מייצר הכלה וקירוב בין סטרייטים ללהט"בים", הרבה יותר מכל הרצאה שבעולם, כן, גם אם מישהו או מישהי בפיקניק הזה יחליטו לרקוד, או חלילה להוריד חולצה.

 

עלייתו ונפילתו של המצעד הגאה באילת


בשנת 2001 נולד מצעד הגאווה של אילת. יזם והפיק אותו שחר אלקיים, שעמד לימים גם מאחורי ליין המסיבות הגאה 'פרידום', הכל היה שמח ונפלא אבל אז הגיעה 2009 ומשהו רע קרה בעיריית אילת. דגלי הגאווה הורדו באחת מעמודי התאורה בבוקר המצעד וכשקם קול זעקה הודיעה זו כי אבדו ואין למוצאם. יצא נוח. אחר כך הגיע המצעד בו נזרקו על הצועדים ביצים ובמשטרת אילת שתקו. היה זה שבוע בדיוק לאחר הרצח המתועב במועדון הנוער הגאה 'בר נוער' בו קיפחו את חייהם שני ילדים מידיו של רוצח שטרם נמצא, אבל איש באילת לא הוטרד. שנתיים לאחר מכן, ב-2011, הרים אלקיים ידיים והודיע כי הוא מבטל את המצעד שכבר הפך למסורת ואמור היה לחגוג את שנתו העשירית, תחת זאת הצטמצם האירוע למספר מסיבות. אחת הסיבות לכך היתה העדר תמיכה עירונית. שנה לאחר מכן הושב המצעד, אך מסלולו קוצר והמשטרה אסרה על קיומה של מסיבת החוף המסורתית. למה? כובע! שנה לאחר מכן גווע גם ליין המסיבות 'פרידום' שניהל אלקיים לאורך שבע שנים, ובשנת 2014, אז התקיים באילת פסטיבל הגאווה ה-13, כבר לא נערך מצעד כלל. אפילו ברכה לבאי הפסטיבל הגאה לא נתלתה כפי שמקובל עבור כל באי הכנסים הנערכים בעיר. על דיגלול הרחובות לא היה כמובן מה לדבר. אז עוד לא ידענו, אבל היה זה הפסטיבל הגאה האחרון, לאחריו הרים אלקיים ידיים ובהמשך עזב את אילת והארץ. 

 

תוכן לפני נראות


אלא שלו היה המצעד הקורבן היחידי אולי היינו אומרים ניחא, יש אחד בתל אביב, יש בירושלים, לפעמים גם בבאר שבע, הפסד של אילת, אלא שאז החלו להצטבר תלונות על העדר מענה לקהילה הלהט"בית בעיר מצד העירייה וכאן אנחנו כבר לא מדברים על דגלים ופסטיבלים, כך למשל וויתרה עיריית אילת ב-2017 על תקציב ייעודי לטיפול בנוער גאה שהעניק משרד העבודה והרווחה ל-70 רשויות שביקשו זאת. כששאלנו מדוע? השיבו בעירייה כי אינם מזהים צורך טיפולי ייחודי עבור הקהילה והפנו את הנוער הגאה בעיר לסניף 'איגי' – ארגון הנוער הגאה שפעל לשנייה וחצי בעיר ונעלם אף הוא לאחר שבקשתו למתן תמיכות עירוניות נדחתה.  לכבוד חודש הגאווה השנה פרסמה האגודה למען זכויות הלהט"ב בישראל את המדד העירוני הגאה בו מופיעות ערים כתל אביב, רשל"צ, גבעתיים ורמת גן, בראש רשימת הערים הידידותיות ללהט"בים. אילת לא נכנסה לרשימה. כניסתה של חברת מועצה גאה למועצת העירייה ללא ספק הביאה לכך שהשנה לראשונה הציבה העירייה את שלטי הגאווה, והצעד מבורך, אלא ששלטים לשבוע זה חביב, אבל בסופו של יום אני רוצה לראות באילת סניף פעיל ומתוקצב של 'איגי', אני רוצה לראות עו"סית לנוער שעברה הכשרה בטיפול באוכלוסיות להט"ביות צעירות (יש תקציב במשרד הרווחה, רק צריך לשכנע את העירייה לעשות מצ'ינג), אני רוצה לראות את העירייה מעירה את היזמים שישמחו להשיב לאילת את המצעד והפסטיבל המקסים שהביאו לאילת אלפי חוגגים נאמנים מידי שנה, ושכולם ישתוללו בו חצי ערומים עדלאידע. וכן, אני גם רוצה הרצאה של אמא ואבא להט"בים. כל המכלול הזה הוא תוכן ואני רוצה יותר ממנו ולא פחות מכך, גם יותר שלטים. 


תגובת חברת המועצה יערית אבוטבול סיטבון 


"ראשית כל  אתייחס לעובדה שאין ברצוני להתייחס לאמירות שלך כגון : הומופובית וכו'. שנית כל אתייחס להערה שלך "בתור חברת מועצה את לא צריכה לנרמל את הקהילה" בכך שאומר לך  בכל הכבוד הראוי – זו קהילה נורמלית לחלוטין, אנשים שמנסים לנרמל אותה הם אלה שהופכים אותה ל-לא. ולענייננו ,האני מאמין של יערית לפני היותי חברת מועצה , הוא קודם כל לבדוק את המטרה בכל צעד שאני עושה בחיי אין שום מטרה בעייני במהלכים ראוותנים ומתסיסים , אין טעם להתייפייף ולכסות את  זה כחלק ממאבק, מאבק לא מנהלים ככה ועובדה חיה לכך ש40 שנה הקהילה ״במאבק״ וצעד משמעותי עדיין אין עדיין אני לא יכולה להתחתן. לא יודעת מה אתך אבל אותי לימדו שאם עשיתי צעד שלא הוביל אותי למטרה אני צריכה לעצור ולחשב מסלול מחדש.

אני אקבל הפגנות, אני אקבל סגירת רחובות, אבל לא אקבל שימוש זול בגוף האדם על מנת לקדם אינטרסים שלי. אם הקהילה הגאה רוצה שיכילו ויחבקו אותה היא לא צריכה להילחם, במלחמות לא משיגים שלום !במלחמות משיגים: פצועים והרוגים .אני מעדיפה לנצל את מעמדי בלקדם את הקהילה הגאה באמצעות פעולות בעלות ערך מוסף, מבטיחה לך שלהרצאה של הורה שילדיו יצאו מהארון  יש הרבה יותר סיכוי לעורר הכלה והתחשבות מאשר מצעד עירום. לשאלתי בוועדה לקידום מעמד הילד האם יש מענה מיוחד  בעיר להורים מהקהילה הגאה ,ענתה הגב' מירי קופיטו שבמנהל החינוך יש מענה לצרכים של ילד, ולא משנה מי הוריו , מה המגדר ו/או מה המוצא שלהם – ואני הכנתי שיעורי בית ובדקתי את תשובתה  עם  חברים הורים בקהילה, חלקם גם בחינוך המיוחד והם אכן מקבלים מענה וליווי  לכל צרכיהם! אסיים במילות השיר של הראל סקעת ברשותך ואציע לך לזמזם אותו מדיי פעם: "מבחוץ שונים אבל בפנים כולם אותו דבר , בסוף כלום לא נשאר , כולם אותו דבר ! "


  חדשות אילת והערבה - יום יום באילת

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש