כל הקטע הזה של הצום והסליחות נראה לי פתאום קל מדי ובטח שלא מכפר על עוולות גדולות, חוזרות ונשנות. הקלות הבלתי נסבלת של בקשת סליחה ורצון למחילה, ודקה לאחר מכן, החזרה לדרך הרעה, לא ממש חדשה ובטח לא מפתה, לא אותי, בכל אופן. טור מפויס, ארוך במיוחד, אך בהחלט שלא סלחני, סוג של התחשבנות כללית ואישית, לשם שינוי, התעסקות גם במרחב הציבורי-כללי ולא רק בפח הזבל השכונתי. על השקעות בחינוך, שעון חורף, עיתונות חלולה ועל עיר דרומית שהפכה לזרה לעצמה. ולרגל הסופ"ש המכפר, המלצה על ספר, לא חדש, אבל בהחלט שווה, מילים על המסע לביטול האגו, מניסיון עדכני, חשוב ביותר. נ.ב שמתם לב כי הדבר הקשה ביותר הוא לבקש סליחה, כשאתה ממש מתכוון לזה ולא מהפה לחוץ? בעזרת השם כבר אמרתי?
