היא עישנה בשרשרת וכתפיה היו זקופות ומכווצות, היא רכנה בנוקשות קדימה ומבטה שוטט בחוסר שקט. היא נראתה כאישה נחפזת וכשהוריתי לה למשוך קלפים, גופה נדרך והיא התיישבה על קצה הכסא ונתנה בי מבט חד: "מניין לי שאת יכולה לעזור לי? מעולם לא עשיתי זאת בעבר". "ראשית", אמרתי לה, "את פה, ואני שמחה, איש אינו מופיע סתם כך לפגישת ייעוץ, אלא אם כן הוא יודע, מבין ורוצה לקבל כלים והבנות בנוגע לחייו"...
בזמן שאני טורפת את הקלפים, אני מסבירה לה שבכל שלב שהיא תחליט, אעצור וכך למעשה עזרתי לה להירגע ולהתרווח.
בעודי נוגעת בקלפיה אני מגלה שבעיותיה יותר דמיוניות מאשר אמיתיות. "מדוע את מחוברת כל כך לפחד?", אני שואלת, "למה את כל כך פוחדת? אני רואה בעל מסור וילדים בסדר, עבודה, אני לא רואה שאת עובדת. כסף, לא רואה שחסר. כל מה שאני מגלה זה שאת עצובה בגלל מבנה האשיות שלך", אמרתי לה. וכאן, היא מתעצבת יותר ואומרת לי, "מה אני אעשה? באמת אני כל הזמן מפחדת, אני משגעת את בעלי והילדים". כשהתחלתי לפרוס את הקלפים, הבנתי את כל חרדותיה. "את ילדה מאומצת אשר גדלה בבית מאוד קשה", אמרתי לה.
"נכון", היא מאשרת לי, "דודתי גידלה אותי".
"יש הרבה שכול במשפחה המורחבת שלך, המשכתי, "אנחנו משפחה דיכאונית", היא קוטעת אותי ומספרת, "אחי התאבד כשהיה צעיר, אימא שלי מתה שנה אחריו ואבא שלי שתה עד שמת ממחלת שכמת הכבד", היא מספרת לי. "אבל לך היה מזל", אני ממשיכה בנקודה שעצרה, "התחתנת עם גבר חרוץ ובעצם הוא הפיצוי שלך, הוא אבא טוב לילדים, את חיה חיים משעממים, הוא דואג לצרכייך ולצרכי הילדים, זהו פיצוי רב, לא תמיד יש את הכוח לשנות דפוסים משפחתיים, אילו היה לך פחות מזל, סביר להניח שהיית מתחתנת בעצמך עם אדם ששותה. במקרה שלך בעלך מכור לעבודה ואת חיה בחרדה מתמדת ללא סיבה ממשית. יש דבר אחד שאני מאוד מבקשת אותך לעשות", המשכתי, "תזמיני הביתה רב שיבדוק למענך את מזוזות הבית, כיוון שעל פי הקלפים שלי המזוזות אצלך אינן תקינות בפרט זו של חדר השינה שלך".
כעבור יומיים היא מטלפנת בנוכחות הרב להודות לי, "כל המזוזות בביתה היו פסולות וזו שבחדר השנה שלי הייתה הפוכה", היא מעדכנת אותי, "הרב אמר שכל החרדות שלי ייעלמו כעת", היא מספרת לי בשמחה.
"אין לי ספק שכך יהיה", עניתי. בהצלחה, ואל תשכחי להתחבר לדברים הטובים שהאל בירך אותך בהם...
