חוק משפט

מאת: מערכת יום יום באילת ● 5/1/2011 09:39 ● ערב ערב 2479
עורך הדין, יהונתן רבינוביץ
חוק משפט

הגנה עצמית


טענת "הגנה עצמית", הינה סייג לפליליות המעשה, אשר עוגנת בחוק העונשין וכך הוא מורה:
"לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".
באחד הערעורים הפליליים שנידונו בבית המשפט העליון עמד השופט לנדוי על ההצדקה לקיומה של טענת ההגנה העצמית:
"אדם הנקלע על לא עוול בכפו אל תוך מצב של צורך לעמוד על נפשו או למנוע נזק חמור מעצמו או מאלה שלשלומם הוא אחראי, מותר לו לנקוט אמצעים ראויים לשם הדיפת סכנה כזאת, גם בדרך עשיית מעשים שבדרך כלל אסורים באיסורי החוק הפלילי ".
לפיכך בעת שנטענת טענת סייג של הגנה עצמית ע"י הנאשם נדרש בית-המשפט לאזן בין הרצון להגן על קורבנה של תקיפה, מחד, לבין אינטרס הציבור להשליט חוק וסדר ולמנוע "חיסול חשבונות" בדרך אלימה.
באחד המקרים שנידונו לאחרונה זיכה בית המשפט המחוזי בירושלים נאשם אשר טען לסייג של הגנה עצמית.
הנאשם, נער בן 21, הואשם בהריגתו של המנוח, נער כבן 19, באמצעות שש דקירות סכין. על פי כתב האישום, הנאשם והמנוח נפגשו ברחוב ובין השניים התפתח ויכוח קולני על רקע סכסוך קודם. במהלך הויכוח, המנוח תפס בחולצתו של הנאשם ואיים עליו כי אם לא יתלווה אליו, יהרוג אותו וירדוף אותו עד סוף ימיו. האחרון לא הרפה גם כשהנאשם סירב להצטרף בטענה כי הוא נמצא במעצר בית. המנוח המשיך לתפוס בחולצתו של הנאשם, לאיים עליו ולקלל אותו. בשלב זה, הנאשם שלף סכין אותו נשא, דקר את המנוח שש דקירות, כולל דקירה אחת בליבו, ונמלט מן המקום. בעקבות הדקירות נפטר המנוח מפצעיו מאוחר יותר. הנאשם מצידו הודה כי אכן דקר את המנוח, אך טען כי עשה זאת תוך הגנה עצמית ולאחר שהמנוח ניסה לדקור אותו משך זמן ממושך.
בית המשפט המחוזי מזכה את הנאשם לאחר שקבע, כי הנאשם הצליח לבסס את קיומה של טענת ההגנה העצמית. וכך הוא ניתח את התקיימותן של יסודות ההגנה העצמית באותו המקרה:
באשר ליסוד התקיפה, בית המשפט קובע, כי הנאשם הוכיח על פי עדויות וראיות שנמצאו בזירה, כי המנוח הוא שיזם את התקיפה, ולפי עדי הראייה, הוא היה הראשון לשלוף את הסכין.
לעניין הנחיצות, קובע בית המשפט, כי התגוננות הנאשם באמצעות הסכין הייתה נחוצה באופן מיידי, שכן נשקפה לו סכנה של ממש.
באשר לדרישת המיידיות, בית המשפט מציין, כי הנאשם לא מיהר לשלוף את הסכין. הוא נקט בגישה של פייסנות ורק בחלק השני של האירוע שארך שניות בלבד השתמש בו לבסוף. הנאשם הוכיח כי היה במצב של חוסר אונים, שבו אם לא יגן על חייו שלו, המנוח יקדים ויהרוג אותו.
בדרישת הסבירות, בית המשפט מקבל את גרסתו של הנאשם, לפיה שש הדקירות שדקר את המנוח היו מהירות מאד ונעשו תוך כדי התגוששות, וקובע, כי ניתן לראותן משום כך כמעשה התגוננות אחד מבלי להפריד ביניהן.
גם התנאי האחרון, לפיו יש לבסס ספק סביר כי הנאשם לא הכניס עצמו ביודעין לאירוע האלים, ובגינו ייחסה הנאשם תחת ההגנה העצמית, מתקיים במקרה הנדון. הנאשם לא הביע כל רצון להמשיך ולהתעמת עם המנוח והוא אולץ למעשה על ידי המנוח להתגונן מפניו.

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש