המחמם הרשמי של החורף-פסטיבל הג'אז

מאת: ● 25/1/2011 20:37 ● ערב ערב 2482
אחרי הצלחה רבת שנים של פסטיבל הג'אז בקיץ, מסתבר שלג'אז באילת יש מה למכור גם כשזה קורה בחורף. הצלחה לפסטיבל ג'אז חורף הראשון שהתקיים בעיר. אופיר מלכי מביאה רשמים. החורף אולי לא חורף, אבל הג'אז היה במיטבו
המחמם הרשמי של החורף-פסטיבל הג'אז

היה רגע שבו נדמה היה כי הפסנתר של חואן קרלוס קסרס צימח רגליים. הוא התחיל מתעופף על הבמה בשובבות שהולמת יפה את גיל השטות של הנגן, הקובני שמניין שנותיו, שבעים וחמש, והוא מחזיק על כתפיו בלא מאמץ מופע של כשעתיים בהן הוא שר, מנגן, מוביל הרכב ומספר על ההיסטוריה של הטנגו מתוך עונג צרוף. וקסרס שר בקול שדובי לנץ, הרוח החיה שמאחרי פסטיבל ג'אז חורף הראשון מכנה- 'קול מלא אלכוהול וסיגריות'. כיאה לג'אז, כפי שהוא נכתב לדורותיו.

תמונת כתבה


כשלנץ חבר לפסטיבל


לשמוע את דובי לנץ, המנהל המוסיקלי של הפסטיבל, מדבר על האומנים וההרכבים שהביא לפסטיבל החורף הראשון באילת, זה מופע בפני עצמו. "אני מביא את האומנים שאני רוצה לשמוע, ואם מגיע קהל- מה טוב", אמר לנץ בהומור, כשהתראיין במסיבת העיתונאים לכבוד פתיחת הפסטיבל והסמיק עד לשורשי שערו מהתרגשות ומאהבה. דובי לנץ מ'גלי צהל', ידוע בתור אושיה מוסיקלית יוצאת דופן ופורצת גבולות תרבות בזכות טעמו העשיר, היסודי והמעודן. במהלך עשרות השנים שבהן הוא חי מוסיקה רכש לנץ קשרים מבוססים עם מוסיקאים ברחבי העולם. לכן כשהוא מספר שהיו לו ארבעה שבועות לארגון הפסטיבל וכל אומן אליו פנה, נענה מיד, אפשר להבין איזו בחירה מוצלחת הוא לנץ כמנהל האומנותי של פסטיבל החורף. המונח 'חורף' לכשעצמו מוגזם קמעא, שכן בשלושת ימי הפסטיבל עבד מזג האוויר השמשי והחמים לטובתו. הנמל היה מלא אדם. רק מעט כסאות נותרו מיותמים, בעיקר בימים השני והשלישי של הפסטיבל.

מי ומה במופיעים?
יום הפסטיבל הראשון כלל את הפרויקט של דורון רפאלי ב'סוסי התשוקה'. רפאלי, מלחין, מתופף ונגן כלי הקשה, המעבד והמנהל האומנותי של להקת המתופפים הבינלאומית 'טררם', נתן בפסטיבל הזה את הופעת הבכורה שלו עם חומרים מאלבומו החדש. חומרים מקוריים עם נגיעות של ג'אז לטיני אפריקאי וישראלי. שלישיית
THE BAD PLUS שוברת מוסכמות ופורצת גבולות ומסתבר שבג'אז, בניגוד למערכות ולארגונים מאובנים משהו, התכונות האלו נחשבות לאיכות משובחת. למרות כל אלו, ביום הראשון נרשמה תנועה דלילה יחסית של צופים מה שהעלה קלות את מפלס החרדה אצל המארגנים.

פניה השחורים של התשוקה


ביום השני של הפסטיבל הקהל הצביע ברגליים והגיע בהמוניו. הרחבה בסמוך לבמה שאכלסה מאווררי ענק, הפכה לרחבת ריקוד מאולתרת. הקהל פשוטו כמשמעו, ירד מדי פעם ממקום מושבו, מתח אברים והתחיל מפזז לקצב המוסיקה, והיו גם כאלו שפשוט קיפצו בעונג רב מבלי להתחשב בסוג המוסיקה המושמעת ולרגע לא היה ברור אם זה בגלל הקור, שכן בל תטעו- בשעות הקטנות של הלילה נעשה קרררר, או בגלל שהג'אז, שלא כמו קונצרט קלאסי, אינו יכול להותיר את הקהל מכחכח בגרונו בנימוס על מקום מושבו. מוכרחים לרקוד לזוז ולהשתגע. בכלל, הג'אז שנולד במועדונים ובצריפי השחורים הולך טוב עם תיפוף,

שרקוק, קריאות 'היי' ושפע אלכוהול וקהל שמתנועע בחום. היום השני נפתח עם קני ברון ואלי דג'יברי על הפסנתר והסקסופון, שנפגשו לדואט חד פעמי. המופע הבא היה זה של חואן קרלוס קסרס וטריו טנגו נגרו או בעברית שלישיית טנגו שחור. המילים 'טנגו' ו'שחור' כבר עשו לי אישית חם בבטן.
ואכן המוסיקה נשפכה על הקהל כמו יין אדום מתוק וחמים. עבורי, חובבת טנגו מושבעת, היה המופע הזה בגדר פינוק אמיתי. דויד פצ'טו הפליא ליבב מתוך הבנדונאון, שהוא מעין אקורדיון שצלילו נוגה ופוצע.
הצליל המלנכולי ריחף מדי פעם ברקע ומילא את המוסיקה במה שחובבי היין מכנים 'גוף'.
ואילו ברגעי הסולו הגיח הצליל וצבע את הלחן בשחור מלא תשוקה. ומה הקשר בין שחור לתשוקה? כבר כתב נאבוקוב ביצירת המופת שלו 'לוליטה': "פני התשוקה הן תמיד פנים קודרות".

מרסלו רוזיליו על כלי ההקשה מדי פעם פרץ בסולו סוחף ומהיר וגרף מחיאות כפיים ספונטאניות מן הקהל. התופים האפריקאים יכולים היו להביא לכלל קתרזיס כאוטי, אך טריו טנגו נגרו עשו בהם שימוש מושכל וכלי ההקשה מדי פעם הובאו במנות מדודות לתוך הלחנים וכשעשו זאת יכולת לאמוד את כוחם המרוסן כמו היו אכן, עבדים בשלשלאות. לעומת הבנדונאון והתופים, בא הפסנתר והשתעשע באון של גבר בשל שמרשה לעצמו גם להשתטות על הבמה. ואכן, קסרס חבוש הכובע והמזוקן, המנהיג הבלתי מעורער של ההרכב, הוביל את הלחן במהירות, בתקיפות, בשימוש נועז בקלידים העמוקים ומדי פעם ריחף במהירות בקלילות ואפילו בהומור השתעשע בלחן וגרם אפילו לשותפיו הנגנים לחיוכים רחבים. בייחוד הרבה לחייך נגן גיטרת הבס- ענק בעל רעמת שיער אפורה שניגן בדייקנות ובחן תוך שהוא מרקד קלות על מקומו ומחייך ברוב אושר. יחד יצר ההרכב מופע מתוזמן להפליא מלא שובבות שהניע את הקהל לפזז לתופף ולמחוא כפיים בעונג.

לב מוסיקלי ענק


לדעת רבים משוחרי הג'אז היה המופע של אגברטו ג'יסמונטי- לב הפסטיבל. שם האומן יצא למרחוק ומזה שנים שקהלי ג'אז נוסעים ליעדים שונים בעולם במיוחד על מנת לצפות בו מופיע. הבעיה היחידה היתה השעה שבה נקבע המופע: 23:30, שעה שמתאימה לחובבי ג'אז מושבעים או לצעירים שהלילה מהווה עבורם ממילא כר שעשועים.
את הפסטיבל ביומו השלישי חתמו איתמר ארז ואנמסבל 'אדמה', ולאחריהם 'טוודרוס מוכיח תלמודי', שני צמדים של אחים מוזיקאים ממצרים ומישראל שחברו לקונצרט מיוחד לפסטיבל- שיתוף פעולה למען האחווה בין העמים, ממש כשם המופע- 'אחים למען אחווה'.

בכוונת המפגש המיוחד בין מסורות ובסגנונות מוזיקליים להעביר מסר בדבר רצונם של בני האדם בשלום ובשיתופי פעולה ממשיים. את שלושת ימי החגיגה המוסיקלית בעיצומו של ה'כמו חורף' חתמו 'רביעיית טרילוק גורטו'. טרילוק גורטו, אומן כלי הקשה הודי, בעל חוש קצב מבעיר ששיתף פעולה עם הידועים בנגני מוזיקת עולם. מי שלא נחשף עדיין למה שהוא עושה עם כלי ההקשה, רצוי שירכוש דיסק ויבין אחת ולתמיד מה שאומן אמיתי יכול לעשות מפיסת עץ שעליו מתוח עור או במונח המקובל: תוף. גורטו משלב מקצבים הודיים מעודנים עם שירה הודית ואלמנטים של ג'אז מודרני ורוק. וכבת לעדה ההודית אני יכולה להעיד שדבריו של גורקו מתמצתים את הרוח ההודית לאשורה: "הטבע שלי הוא לשלב, לעשות דברים שונים בכל פעם, לקחת סיכונים ואתגרים. בני האדם מנסים לסווג מוזיקה לפי סוגים- אבל הכול אותו הדבר".
ואם שאר הפסטיבלים יעמדו ברף הגבוה שהוצב השנה- נוכל לומר שבחורפים הבאים יפעם באילת לב מוסיקלי ענק מכל רחבי העולם.

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש