פרשת ויקהל
28 לחודש למי שאינו יודע, זהו יום הקצבאות של הביטוח הלאומי. עשרות קשישים ומובטלים צובאים על הבנקים ביום זה על מנת לקבל את משכורתם. והנה אישה מבוגרת מאוד יוצאת מהבנק עם חיוך רפה על שפתיה ותיק צד קטן על כתפה, ברגע שהגברת מניחה את כף רגלה על הכביש מתנפל עליה בריון ותופס בחוזקה את התיק שלה. הגנב עוד לא מספיק לעשות צעד אחד ובתוך שנייה קופצים עליו בלשים אשר המתינו לו מבעוד מועד. כאשר הובא השודד לפני השופט, טען האיש בתמימות שהוא אינו מבין מה רוצים ממנו והרי הוא בסך הכל ניסה לעשות מצווה ולעזור לאישה הזקנה לחצות את הכביש...אלא שמיד התנפלו עליו בלשים, וכי זוהי עבירה פלילית להושיט יד לקשיש?
מה יעשה השופט, למי עליו להאמין, אולי האיש באמת צדיק והיו לו כוונות טהורות, וכי יכול השופט לדעת מה מסתתר בליבו של האדם ומה היה כוונותיו? (דרך אגב, האדם היחיד בארץ שהורשע על ידיעה וכוונת לב מבלי לבצע כל פשע היתה מרגלית הר-שפי, שהורשעה בכך שידעה על כוונותיו של יגאל עמיר לרצוח את יצחק רבין ולא מנעה את הרצח).
רק אחד בעולם יודע מה מסתתר בליבנו ומהם כוונותינו האמיתיות בשעה שאנחנו עושים מעשה. אצל הרבה אנשים הביטוי 'אחד בפה ואחד בלב' הוא דרך חיים. כלפי חוץ משדרים סימפטיה וטוב לב, אך מבפנים - רק רוע, מזימות ושנאה.
בפרשתנו, 'פרשת ויקהל', מסופר על בצלאל בן אורי, האיש שהיה מופקד על בניית המשכן. התורה מתארת את בצלאל כאדם 'חכם לב'. ביטוי זה 'חכם לב' חוזר על עצמו מספר פעמים גם בפרשתנו וגם בפרשה הבאה. השאלה המתבקשת היא, והרי החכמה נמצאת במח ולא בלב, אם כך מדוע בחר הקב"ה לציין את בצלאל כחכם לב דווקא?
כל עם ישראל תרמו למען בניית המשכן. חלק תרמו קרשים, חלק תרמו בדים, חלק תרמו נחושת, כסף וזהב, הרבה זהב. האנשים אמנם תרמו, כי כך נצטוו לעשות, אך מה היתה מטרתו של כל תורם ותורם? האם הוא תרם על מנת שישבחו אותו על כך שהוא צדיק ונדיב, או שמא הוא תרם בגלל שיש לו מישהו חולה בבית, ואולי הוא תרם באמת לשם שמים, מלב טהור, בלי שום פניות אך ורק על-מנת לעשות את רצון ה'? כיצד ניתן לדעת מהי כוונת התורם, הרי הכוונה מוסתרת עמוק בלב. לשם כך חנן הקב"ה את בצלאל ב'חכמת לב'. הוא ידע להבין מה מסתתר בליבו של כל אחד שהביא תרומה, ולפי כוונות הלב של התורמים השתמש בצלאל בתרומתם. ככל שהכוונה היתה טהורה יותר, כך זכתה התרומה לשמש למען כלים חשובים יותר. תורמים אשר תרמו בלב שלם רק לשם שמיים, זכו שתרומתם שימשה לבניית ארון הקודש אשר היה מונח בקודש הקודשים. חז"ל הדריכו אותנו שכל מעשינו צריכים להיות לשם שמים, לא רק תרומות, כל מצווה ומעשה טוב שאנחנו עושים, אנו צריכים לעשות אותם בשמחה מלב טהור על-מנת לעשות את רצון ה', אשר גילה מהו רצונו בתורתנו הקדושה. ולא נערב במעשינו הטובים שום פניות זרות אלא הכל יעשה בחפץ לב ובאהבה גדולה לריבון העולמים, כי הוא יודע מחשבות בני אדם, והוא רואה שומע ויודע בדיוק למה אנחנו מתכוונים ועל מה אנחנו חושבים בעת מעשה. אי אפשר 'לעבוד' על הקב"ה, מי שיחיה כך ויבין זאת יזכה להיות עימו ובמחיצתו, הן בזה והן בבא.
