האמנות יוצאת לרחוב

מאת: רותם ג'קסון ● 10/6/2020 23:28 ● ערב ערב 2970
אם עד עכשיו הורגלנו לצרוך אמנות רק בין כותלי מוזיאונים ● הטרנד החדש לוקח את האמנות החוצה - לרחוב, לשכונות המקומיות ולזהות המקומית, במקרה שלנו, לסיפור האילתי ● בזמן שאילת מלקקת את פצעיה אחרי הקורונה, האומנים של העיר התאגדו במטרה לחשוב איך להביא לכאן את הבשורה עבור גל התיירות החדש
האמנות יוצאת לרחוב

אם עוד לא ראיתם את הקיר הססגוני הענק בשכונה א', כדאי שתעברו משם בהקדם האפשרי. כי מעבר להיותו פשוט קיר מרשים שמדגיש את רמת הכישרון והיצירתיות שבו, לקיר הזה יש אמירה משמעותית בסיפור הזהות המקומית של העיר אילת ובבשורה החדשה שאומני אילת מביאים לכאן. 
"המיזם הספציפי הזה הוא דוגמה לשיתוף פעולה מקסים של אנשים שפשוט איכפת להם מהעיר" ,מתארת תום דניאלי, מאיירת וחברה בפורום האומנים האלתים - "סוףסוף", את התגלגלות העניינים שהביאו אותה, באופן אישי ואת יתר האמנים, לצאת מהקופסה או במקרה שלהם, לצאת מהסטודיו. 

 

כל מי שעובר שם מתלהב ממש, גם התיירים למרות שהם לא מבינים. הקיר בשכונת יעלים

 

"אומנויות הרחוב הפכו בעשור האחרון, בערים המתויירות בעולם לאחד הסממנים המזהים שלהן. נקודות ציון שחובה לראות והדרך של האמן המקומי לספר את סיפור המקום, מנקודת ראותו. זה מתאים במיוחד לתייר החדש שמחפש אחר תרבות ומפגש עם החוויה המקומית. נקודות כאלו הופכות במהרה למצולמות מאוד ופופולאריות ברשתות. התיירות החדשה מחפשת את הסיורים המקומיים ואת החיבורים האישיים של המקומיים לעיר בה הם מבקרים. כמובן שתמיד תהיה תיירות מיינסטרים- אלה שילכו למלון, יבקרו במוזיאון ובאטרקציות תיירותיות וזה בסדר גמור, אבל רואים שמתרחש שינוי בעיקר בתיירים צעירים שיותר מעניין אותם לישון בדירות אירוח של מקומיים, לעשות סיורים קולינריים ולצאת לחפש את הגרפיטי בעיר- המוזיאון של הרחוב. והכוונה היא לאו דווקא ספריי גרפיטי המוני אלא ציורים ממש שמשולבים בטקסט מגוון ועשיר שמספר את הסיפור המקומי. 
לפני הקורונה היה אמור להגיע לפה פסטיבל גרפיטי עם כל האומנים מחו"ל שיעשו כאן הפנינג של גרפיטי בלייב אבל מה הם באמת יודעים עלינו? איך הם יספרו את הסיפור של העיר? 
בתור אומנית אילתית, שנולדה וגדלה פה, שחיה את הקיר הזה בתור ילדה, נערה ואמא יש לי הרבה יותר מה להגיד עליו מאשר אומן שמגיע לכאן מחו"ל בפעם הראשונה". 

 

בפעם הבאה לא תגידו ״איזה באסה שעושים דברים שווים כאלה ולא קוראים לי!״

 

תום דניאלי, שריר, בשם נעוריה, נולדה וגדלה באילת. לפני חמש שנים, אחרי שכבר הייתה בטוחה שאת חייה הבוגרים בתור אשת משפחה ואומנית, מאיירת דיגיטלית, היא תעביר במרכז הארץ, היא נישאה לדרור דניאלי, גם אילתי ובאופן מפתיע, הם מצאו את עצמם מקימים את משפחתם דווקא באילת. היום בגיל 33 כשהיא כבר אמא לילד בן שנתיים וחצי, כוכב בסטורי שלי, היא יכולה להודות בגאווה גדולה, שכאן היא מצליחה להגשים את ייעודה האישי והמקצועי. 
"אחרי שסיימתי במרכז תואר ראשון באנימציה, חזרתי לאילת לגור עם ההורים רק במטרה לחסוך", היא מודה בגילוי לב, "הכוונה הייתה לחזור לתל אביב כי מבחינתי, לעיר אילת לא היו אפשרויות תרבותיות להציע לי מבחינת גירויים והשפעות. לא ראיתי את עצמי מתפתחת פה ואת האמת גם לא חשבתי אפילו שזה אפשרי. גם מעט החברים מהמחזור שלי, שבנו כאן משפחות, היו בעלי תחומי עניין אחרים משלי. אבל לאט לאט בזמן שהייתי כאן והשלמתי עבודות לקורס, התחילו להגיע אלי כל מיני עבודות- לעצב ספר מחזור, לאייר ספרי ילדים ועוד עבודות באיורים שחיזקו לי את הצד הזה. מכיוון שאני חזקה במדיה, התפתחתי יותר כמאיירת והגעתי לבלוגים נחשבים בארץ תוך כדי שאני גרה באילת. ככל שהזמן עבר ונשארתי באילת, גיליתי שאני יכולה לעשות דברים מכאן ובשבילי זו הייתה הפתעה ממש טובה כי אני מאוד אוהבת את אילת. השלווה שיש לעיר הזו אין בשום מקום. המחייה כאן ריאלית, הים היפה בעולם, השקט, המדבר, הקצב הנכון ואורך רוח אילתי טיפוסי. ועם הזמן פגשתי עוד חבר'ה אילתים שחווים את אותן התחושות. כל מיני בעלי מקצועות חופשיים שבחרו להתיישב פה או לחזור לגור פה. אני קוראת לנו "הרנסנס של אילת". 

 

 

לחברים שלי מהקורס ובכלל מהמקצוע, שחיים במרכז, יש שפע של הצעות עבודה- בסטודיו פרטי, כשכירים במשרדים ועוד אבל אני, בגלל המרחק, הייתי חייבת את הנוכחות ברשת, אז באופן בלתי צפוי יצא שבסוף עקפתי אותם. הפכתי את החיסרון ליתרון. בגלל שאני נמצאת ברשת יותר מהם כי אין לי ברירה, כולם רואים אותי וככה קבלתי עבודה מכל הארץ והעולם. אני עובדת עם אנשים רציניים- בעלי סטודיו, חברות, מפורסמים. עשיתי עכשיו לנטע ברזילי סרטון אנימציה לסדרת הרשת שלה. אני כל הזמן עושה דברים מגניבים כאלה. זה הבייבי שלי.
ואיכשהו בתוך כל העשייה המתפתחת הזאת, דרור ואני התחתנו והבנו שנעים לנו פה. זה די הפתיע אותי כאמור אבל כשהבנתי את זה שאני רוצה לחיות פה, החלטתי לעשות את אילת למקום שיתאים לי במקום לקטר על זה שחסר. לכן אחד הדברים שהכי בוערים בי אישית זה לקדם תרבות מקומית משלנו שתספר את הסיפור האילתי, תייצר שיח וזהות ותביא לידי ביטוי את החיים במקום המיוחד הזה שהוא אילת. 
אני נוטה לא להסכים עם אלו שאומרים שאין פה אמנות ותרבות או באופן כללי שכך וכך חסר להם בעיר. אני בדעה שאם יש משהו שחסר לך, קום ותעשה משהו בנדון. ולא היה מיזם שהעליתי בפני כל גורם כאן שלא רצה לעוף איתי עליו. 
לפני שלוש שנים עשיתי סדרת רשת שקוראים לה "האילתיות" סרטונים מצחיקים על נשים אילתיות בדמויות שונות שעונות על שאלות מצחיקות כאלה. 
זה קיבל כל כך הרבה צפיות שזו הייתה לגמרי שבירת סטיגמה של מה שהולך פה. הרמתי גם מיזם עם תאגיד התיירות העירוני של ספר צביעה אילתי לקנייה על מקומות וחוויות באילת. האורחים קונים אותו במהלך החופשה באילת ובבית הם צובעים ונזכרים בעיר. זו מזכרת מקסימה וחינוכית. והתאגיד מימן את הכל ותמך באופן מלא. הפרויקטים האלה התחילו כל מיני גלים. אנשים הבינו שיש פה איזו זהות מקומית. ואני לא היחידה, יש פה עוד אנשים מוכשרים שעושים דברים מגניבים ביו טיוב וכדומה והקורונה עוד יותר העצימה את זה כי אנשים חיפשו איך להתבטא מהבית שלהם". 

מה שתמך באג'נדה של דניאלי והעלה אותו לדיון ציבורי שהתחיל לעשות גלים היה הכנס השנתי שהפיק "מרכז צעירים" בעיריית אילת. "בינואר 2020 הפקנו את כנס Y, הכנס הרביעי של המרכז", מספרת שרון מיר, מנהלת אגף צעירים והון אנושי, מנהל שח"ק בעיריית אילת. 
במקביל להפקת הכנס החלה לפעול בעיר תכנית המנהיגות של "מנדל" ואחד הנושאים שעלו על הפרק היו קידום תרבות מקומית, בהובלת מורן נחמיאס, שעובדת איתנו במרכז צעירים. בעקבות ההבנה שיש פה תרבות בועטת ושלל כישרונות מדהימים, החלטנו לשים עליהם זרקור ולעשות כנס בנושא קידום תרבות מקומית וגאווה מקומית. מעבר למה שכל אחד מהאומנים עושה  בסטודיו שלו, חשבנו איך מחברים ביניהם ויוצרים פה רשת או קהילת אומנים. לקחנו דוגמאות מדברים יפים שקרו בארץ, במצפה רמון, בירוחם, בירושלים, בעפולה ועוד. איך בערים האלה הצליחו להביא את היצירה המקומית לדרגה אחרת של חשיפה. יצרנו קבוצה של אנשים שאכפת להם, ביניהם תום דניאלי,  קרן מרי אלמוזנינו, לימור גוריון, רועי לביא, סער צברי, טל אגסי ועוד יוצרים והתחלנו לחשוב איך עושים את זה, עד שהגענו לפורמט של הכנס. בחרנו את "המבשלה" בתור המיקום לכנס, גם כי מראש רצינו מקום אינטימי ומקומי וגם כי גם "המבשלה" הוא מקום שמקדם תרבות. המפגש נועד לאמנים, יוצרים ומחוללי תרבות, משמע גם יזמים חברתיים שיודעים לעשות חיבורים והפקות. הכנס התבסס על מינגלינג והכרות בין המשתתפים והנחה אותו שאנן סטריט מ"הדג נחש" שמעבר להיותו יוצר וזמר הוא יזם חברתי שהפיק פסטיבלים טובים ברחבי הארץ. זה איש שעושה שינוי. הזמנו עוד כמה פעילים חברתיים תרבותיים מרחבי הארץ שסיפרו על הסיפור שלהם ואיך מתחילים לעשות את זה. כשהמטרה היא אומנות במרחב הציבורי- אומנות כמחוללת שינוי וכמנוע צמיחה לעיר. 
זה היה כנס מהמם ונולדו ממנו המון חיבורים. אפילו האורחים שהגיעו ממש נדהמו מהמוטיבציה והכוונה של האנשים לדבר הזה. הקיר בשכונה א' נולד מהכנס הזה. הייתה תערוכת נשים ב"מול הים" ביוזמת קרן מרי אלמו זנינו ולימור גוריון שהתקיימה כמה שבועות אחר כך ונזרעו עוד הרבה זרעים לרעיונות שיאפשרו לשלב פה עוד אומנות. 
אנחנו בתור מרכז לצעירים, מאוד נשמח שיוזמות מסוג זה ואחרות יוולדו כאן ואנחנו בהחלט המקום לעזור לקדם אותן מבחינה ביורוקרטית". 

"נוצרו בעיקר שיתופי פעולה בין אמנים מכל התחומים וזה בדיוק מה שהיה צריך כדי להפוך קהילה של נישה מסוימת לקבוצה פורצת דרך" ממשיכה דניאלי, "בעקבות המפגש הזה נוצר קולקטיב של אמנים שרוצים לקדם פרויקטים משותפים בעיר. קראנו לזה "סוף סוף" על שם ים סוף ומשום שזה סוף סוף קורה. אז כחלק מקולקטיב "סוף סוף" יצרנו את הפרויקט הראשון והוא הקיר במתנ"ס יעלים.
הקיר הזה הוא למעשה המסר שלנו לקהילה האילתית שאפשר לעשות הכל בשיתופי פעולה. המתנ"ס קיבל אותנו בזרועות פתוחות, במיוחד אושרת אדר שלקחה על עצמה תפקיד חדש של רכזת קהילה בשכונה א'.  התפקיד שלה בשיתוף המתנ"ס נתן את הגב והתקציבים לקדם  את פרויקט הקיר הענק במגרש הכדורסל שבשכונה. ומכיוון שהוא נמצא על הכביש הראשי של שדרות יעלים כל התושבים יכולים לראות אותו. זה לא כמו להשקיע באזור המלונות, בשביל התיירים. הרי תמיד כל התקציבים הולכים לשם. הפעם עשינו את זה בשביל שלתושבים יהיה יפה בעיניים. משיחות עם התושבים והתלמידים לוקטו מונחים ייחודים למקום ומהם יצרנו את שמיכת הטלאים הזאת.
במשך שלושה ימים עבדנו עליו - קרן מרי אלמוזנינו, לימור גוריון ואנוכי. 
זה היה סביב יום הבחירות כדי שנרוויח את היום החופשי כי קרן ולימור הן מורות. שיתוף הפעולה פה היה מרשים למדי וכלל כמה גופים פרטיים ועירוניים גם יחד- עיריית אילת רשת המתנ"סים אילת, מנהלת השכונות הותיקות, עמותת רוח טובה, יום המעשים הטובים, ליאור נבו מ"מכללת ניהול פלוס" שהסמיך אותנו לעבוד בגובה ו"קבוצת המחסן למקצוען" שתרמו לנו את במות ההרמה. זה קיר שיישאר הרבה זמן. אנשים יצטלמו עם זה ואז עוד אנשים ירצו להצטלם עם זה. 
כל מי שעובר שם מתלהב ממש, גם התיירים למרות שהם לא מבינים.  ומאז הדברים התחילו להתעורר ולקרות. כבר שבוע אחר כך, לימור גוריון ועינת שטקלר הרימו ציור מטריף בהשראת הקורונה מול "תור-ים" מתחת למלון "פרימה מיוזיק". על קיר ענק הן ציירו ילדה עם מסיכה של קורונה מחזיקה כדור בדולח כשברקע חיילים. אני מאמינה שזה פתח את הרעב אצל כולם. עינת שטקלר היא יוצרת מוערכת בכל העולם וזה מדהים שהיא עשתה משהו בשביל העיר. כרגע מחכים לאישור על קיר חדש שהוא בוודאות יהיה מוקד צילום. 
החזון שלי שעוד שנתיים העיר תהיה מקועקעת לגמרי. זו כבר אופנה עולמית לא רק בגוף אלא גם על קירות. מדובר על אומנויות ברמה גבוהה מאוד במגוון טכניקות שטרם נראו בעיר, ססגוניות שהופכת את העיר למקום יפהפה ועדכני. זו התרבות היום של האומנות בערים גדולות. בין אם האמן עושה את זה כמחווה לעיר ובין אם הוא מתוקצב על זה. 
כמו כן חשוב לציין שאמנות ויופי זה בהחלט בעיני המתבונן, אף פעם לא כולם יאהבו הכל, אבל זאת לא המטרה. המטרה שיהיה פה יפה ומלא בתרבות שלנו, בני המקום, בכמה שיותר סגנונות, צורות ומדיות שניתן.
יש כבר באילת ניצנים של אומנות במרחב הציבורי. בעיקר המון ציורי היירבראש-ספריי של העולם התת ימי, באזור הנמל. אבל יש בזהות האילתית עוד דברים חוץ מהים. יש לנו שפה משלנו, אנחנו גרים בקונסטלציה מיוחדת של מדבר וים, בקצב אחר לגמרי משאר חלקי הארץ. יש לנו את הזהות שלנו ואם אני אראה את זה מסביבי ואדאג להדגיש את זה במרחב הציבורי אני גם אפתח זהות מקומית. זה מקדם תחושת שייכות. 
זה נכון שאנחנו מיעוט וזה אולי לא מצדיק ערוץ טלוויזיה אבל זה משהו שתופס תאוצה. איפה עוד אפשר לעשות את זה אם לא באילת? שיש לך עוד זמן ביממה מלכל אדם אחר בארץ. פה נכנס המקום לקדם דברים קהילתיים. 
יש לנו זמן ליזום אז פשוט תעשו אל תגידו אף אחד לא עושה. 

הטרמינל המתפנה למשל, עלה גם הוא לדיון הציבורי בפורום שלנו והפך לשיח בין רבים נוספים בעיר, בתור הסמל הגדול של השינוי הקרב ובא. מה שהפריד שנים, גיאוגרפית ובעקבות זאת גם מנטלית, את העיר כאילת של התיירים ואילת של התושבים, עומד להיפתח ואלו יתערבבו עם אלו, איחוד מרגש והכרחי לכולם, לו אנו מחכים בכיליון עיניים.
בעקבות כך הוצאנו פנייה לעיריית אילת לקבל היתר מסודר לפעול בשנה הקרובה כראות עינינו ולעטר את הקיר בשפה שלנו, בהשקפה שלנו, בהנחה שהאיכות וההשראות שאנו מביאים, הם ברמה בין-לאומית. וייתכן כי בהמשך הדברים שלנו יעוררו עוד אמנים והקיר יהפוך למוזיאון שלם שיביא את הבשורה של אמנות במרחב הציבורי בעיר. את הקיר המלא והצבעוני בבוא העת ניתן יהיה לשבור, ממש כמו חומת ברלין, באקט מרגש וחגיגי ולאחד בין שני חצאי העיר". 

לבינתיים, תום דניאלי, קרן מרי אלמוזינונו וקולקטיב האמנים ״סופסוף״ מנסים לאחד בימים אלה עוד אנשי אמנות מקומיים שיש להם ראש לעשות דברים אחרת, שמוכנים ליזום ולפעול למען הקהילה והשכונות בהנחה שלתיירות דואגים מספיק. הן מחפשות אנשים שיש להם רעיונות מגניבים ואוהבים לעבוד בצוות כיפי ומפרה. 
"ואם אתם נמנים על אלה או מכירים בסביבתכם אנשים כאלה" מוסיפה תום, "אתם מוזמנים להיכנס או להפנות אותם לדף הפייסבוק שלנו כדי שבפעם הבאה לא תגידו ״איזה באסה שעושים דברים שווים כאלה ולא קוראים לי!״ 


  חדשות אילת והערבה - יום יום באילת

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש