מי מפחד לרדת לסיני

יום שישי, השעה היא שעת אחר הצהריים. בתחנת המעבר מישראל למצרים חם ושקט. הבודקת הביטחונית המנומנמת מספרת שהתנועה כרגיל. הישראלים, כך עושה רושם, אינם מתרגשים במיוחד מאזהרה חמורה שמפרסם המטה ללוחמה בטרור בימים אלו, ובה הוא מזהיר שלא לצאת את הגבול אל מצרים וקורא לישראלים השוהים בה לשוב מיד לארץ. רמת האיום מוגדרת כאיום קונקרטי גבוה מאד. זוהי רמת איום המסומנת בצבע אדום. אולם לדברי 'הצועני', מפעיל הקיוסק הוותיק, "הישראלים ממשיכים לעבור בקצב רגיל לעונה, כלומר כמאה ביום". על פי רישום תנועת הישראלים בגבולות עולה, כי 17 אלף ישראלים יצאו לסיני במהלך חודש יוני 2008. בעקבות פריצת הגבול בין מצרים לרצועת עזה שהתרחשה בינואר 2008, ניתנה אזהרה לישראלים שלא לצאת לסיני ואכן, חלה ירידה בחודשים ינואר עד יוני של 17% ביציאות למצרים. עם בוא הקיץ, נראה שישנה התאוששות, והישראלים שבים להתעלם מהאזהרה ולפקוד את מצרים.

שנורקל וגיטרה

אני מבחינה במונית נעצרת. ממנה יורדת משפחה, אמא, אבא ושני ילדים קטנים. הם בדרכם אל חופשה משפחתית. האם הם ערים לסכנה? אני ניגשת לשאול אותם מספר שאלות, אבל נראה כי הם אינם פנויים להתעכב בזוטות בדרכם לאל החופש. כך, עוברות משפחות על ילדיהן הקטנים, לבלות נופש מסוכן תחת צלה של אזהרה, לגבי כוונתם של גורמים עוינים לבצע חטיפה של ישראלים מסיני לעזה. "אני מתפלא על ההורים האלו", אומר לי נהג המונית בעודו מביט במשפחה שזה עתה הוריד מתרחקת בדרכה אל המסוף. "מילא המבוגרים שמוכנים להסתכן. אבל לקחת איתם את הילדים הקטנים?", הוא מספר על זוג חברים שלו שבאו להתארח בביתו ועל תגובתם ברגעים בהם נודע על הפיגוע במלון 'הילטון טאבה' בשנת 2004. "הבת שלהם יצאה לצלול בסיני. וההורים היו בלחץ אטומי כי לא היתה קליטה של מכשירי סלולרי. הם לא יכלו ליצור איתה קשר". הוא זוכר את שעבר עליהם באותו יום. "הילדים יוצאים לבלות בסיני עם שנורקל וגיטרה, וההורים נשארים עם בטן מתהפכת עד לרגע שובם ארצה". אני ניגשת אל זוג אחר שעומד בתור במסוף, "אנחנו לא עוברים לסיני" ממהר סלומון להרגיע. הוא ורעייתו מנצרת, "אנחנו מבלים בקזינו של המלון", הוא מסביר, כאילו שם לא ארע אחד האסונות הגדולים של השנים האחרונות בסיני. מאז שנבנה ושופץ במהירות שיא לאחר הפיגוע שהביא לקריסתו, מהווה המלון אטרקציה למהמרים ישראלים. "אני לא מודאג בכלל. כי יש למצרים אינטרס כלכלי ולכן הם יעשו כל מאמץ למנוע פיגוע", קובע לוי, שמסרב להצטלם ומציין, שהוא וחבריו הגיעו במיוחד מראשון לציון, על מנת להמר בקזינו בטאבה. שני מדריכי צלילה, קרייג ואליאס, כחולי עיניים, שזופים ועל עורם סימני המלח היבש מצלילתם האחרונה, מספרים שרמת האבטחה של המלון שודרגה. "אין מה לחשוש", הם מבטיחים ומפזרים סביבם עליצות ורוח טובה. "לשיקול הנוסעים", אומר המטה ללוחמה בטרור. אולם, די בחטיפה של אדם אחד בכדי להקפיץ מדינה שלמה על הרגליים. בתקופה הקרובה, כך נראה, היציאה לסיני היא בבחינת סוג של רולטה רוסית.

כשהמלון קרס

מי שהתפכחה מאשליית הביטחון הכוזב היא האילתית הוותיקה יעל וייצמן, שיצאה לבלות סוף שבוע של הימורים בקזינו במלון 'הילטון טאבה' לפני למעלה מארבע שנים. הטראומה שחוותה באותו יום מלווה אותה עד היום. "סיני היא כמו הסלע האדום של פעם, אנשים הולכים ולא חוזרים", היא מספרת. באילת היא מתגוררת מזה ארבעים שנה: "בעבר, היינו נוסעים בכל סוף שבוע להתארח בסיני. היינו מתארגנות כמה משפחות, לוקחות אוהלים ומזרנים ונוסעות. אין מרחבים ויופי כמו שם. כיום, גם אם ישלמו לי כסף על מנת לנסוע לסיני, אני אוותר על התענוג". יעל מדברת מתוך ניסיונה המר, היא שהתה במלון 'הילטון' ביום הפיגוע, בו נהרגו 33 אנשים ומאה נפצעו. מאז, חייה לא חזרו למסלולם. "אני מחשיבה את עצמי לאדם חזק, אבל קרסתי. כל טריקת דלת, כל מטוס שחולף מקפיצים אותי". ההתחלה היתה טובה, יעל וחברתה הגיעו למלון במצב רוח מרומם. מצפות לבילוי מרגש. את רגע הפיצוץ היא זוכרת בבהירות: "היינו בקזינו. שמענו כמה 'בומים', כולנו קפאנו והסתכלנו זה על זה. הדילרים, המלצרים, האורחים, ואז התחילה פאניקה. היתה עלטה וכולם ברחו. העובדים כיוונו את כולנו אל חוף הים. אמרו לנו שזה פיצוץ של בלוני גז". אולם, בחוף, כששמעה את זעקות האימה בבליל השפות, הבינה יעל שמדובר ביותר מפיצוץ בלוני גז. "ראיתי את כל האגף המזרחי של המלון בוער וקורס. עשיתי חשבון שאם הקומה העליונה נופלת, היא בדיוק במרחק כזה שהיא תיפול על כל אלו שעומדים על החוף. החלטתי לברוח. אני וחברתי רצנו דרך הסלעים בלי לדעת מה ולאן עד שהגענו אל שערי מעבר הגבול. שם עמדנו וחיכינו". כאשר יעל נזכרת בצעקות של הילדים: "אבא. אמא. הצילו. בואו תעזרו להם. הם מתים", היא מתחילה לבכות, "אף אחד לא בא לעזור. המצרים לא נתנו לכוחות ההצלה שלנו שחיכו ליד מעבר הגבול להיכנס ולעזור. רק בחמש בבוקר הרשו לאמבולנסים ולכיבוי אש לעבור".

אין פיצוי

יעל וחברתה היו הראשונות שיצאו ממצרים לישראל: "החזקתי את הדרכון ביד ונופפתי בו בגאווה. בכיתי וצחקתי בו זמנית. רציתי לנשק את האדמה כשחזרתי לישראל". היא הגיעה לביתה בהלם מוחלט: "אנשים שראו אותי בהיסטריה פנו אלי 'את חייבת להגיע לבית חולים', ואני סירבתי. כשהגעתי לביתי, מיד נשכבתי על הספה וסירבתי לזוז ממקומי". יעל טוענת, כי אף אחד מנפגעי הפיגוע לא קיבל פיצוי כספי מאת הביטוח של המלון. "אף אחד לא מכיר בנו", היא אומרת, "יש תביעה קולקטיבית שמתגלגלת מלונדון, לארה"ב, למצרים ובינתיים לא קיבלנו אגורה". התביעה הזו הוגשה באוגוסט 2007, בניו יורק, בנוגע לקביעת המדינה בה יתרחש המשפט. 'הילטון טאבה' ביקש לערוך את המשפט במצרים או בישראל, ואילו עורכי הדין זינגל, המייצגים את הנפגעים, מבקשים לערוך את המשפט בארה"ב. כיום, ממתינים הצדדים לקבלת החלטה בעניין המקום בו יתבצעו ההליכים. על מועד פתיחת ההליכים שלא לדבר על סיומם עדיין אין מה לדבר.

שחר: "הרגשתי בטוח יותר מאשר באילת"

יעל מבקשת לומר לכל מי שיוצא לסיני בימים אלו: "גם בתקופה שקדמה לפיגוע, פרסם המטה ללוחמה בטרור אתראה חמורה וממוקדת שלא לצאת לסיני. אנחנו לא ידענו או התעלמנו. לא הבנו מה המשמעות של האתראה. אני מבקשת לומר לכם שני דברים: ראשית, זה לא שווה את זה. שום כסף ושום בילוי לא יהיו פיצוי לרגע אחד של פחד כזה שרודף אותך עד לסוף חייך. שנית, כל מי שלוקח אחריות על עצמו, שיידע שכל נזק שייגרם לו מדינת ישראל לא תכיר בזה. זו אחריות שלו ורק שלו". לעומת דבריה הקשים של יעל, מספר שחר [שם בדוי] על מציאות אחרת. שחר חזר מנופש במלון פאר בסיני, לפני כשבעה חודשים וכך הוא מספר: "פחדתי לצאת, אולם, חבר שלי שכנע אותי שההתראות הן מוגזמות. לדבריו, יש אינטרס לעודד תיירות פנים על ידי הפחדה של הישראלים שלא לצאת אל מחוץ לגבולות המדינה. אני חייב לציין שבעקבות הנסיעה לסיני, השתכנעתי שהמצרים הפיקו את מלוא הלקחים מהפיגוע שהיה. המלונות בסיני כיום הם יעד מבוצר לכל דבר". כך נתקלו שחר וחברו בחמש נקודות בידוק בטחוני, בדרכם ממעבר הגבול אל מלון 'הייאט ריג'נסי' בטאבה. נבהיר, שמדובר במרחק של רבע שעה נסיעה מהגבול. "בכל נקודה בה עצרנו, בדקו אותנו מאבטחים, כולל בדיקה יסודית של הרכב וסריקה של תחתית הרכב בעזרת מראה. הרגשתי בטוח יותר מאשר באילת שפרוצה כיום, לכל מחבל שמסתנן דרך המנהרות שנחפרו מעזה לישראל". שחר מספר, שעל החוף פזורים אנשי בטחון מצרים במרחק של חמישים מטרים זה מזה, יוצרים רשת הגנה לכל מקרה חדירה מן הים או מן היבשה. אל המלון אין גישה באמצעות רכב". יחד עם זאת, מציין שחר: "קשה מאד למנוע פיגוע חטיפה, ואני לא הייתי נוסע בתקופה הקרובה". בימים אלו, כאשר ארגוני הטרור מכים במדינות שונות ברחבי העולם, מבצעים חטיפות של אזרחים ממדינות שונות, חטיפות המלוות בחודשים של חוסר וודאות ומבצעי שחרור הרואים, כדאי לשאול האם בכוונתך לשדרג את החופשה הרומנטית או המשפחתית שתכננת לקיץ הזה לכלל השתתפות באירוע בטחוני טראומטי? האם אנחנו באמת מודעים למציאות או שהשמש שקודחת ללא רחם מבטיחה לנו שהכו יהיה בסדר? ובעצם, מה כל כך רע בלשבת במזגן בבית ולראות שידורים חוזרים של ה'פיג'מות'?

הצד השני של הזולה

כן, יש התראות חמות על סיני, ובתורכיה מתפוצצים אנשים חופשי חודשי. כן, יש אנשים רעים בסיני, ובכל רחבי העולם נהרגים ישראלים במהלך טיולים. נכון, היו פיגועים בסיני, ורק אתמול נהרגו 16 אנשים באיסטנבול. אך מטעמים פוליטיים, המטה ללוחמה בטרור לא יוציא אזהרת מסע לתורכיה, השתגעתם, יש לנו קשרים טובים איתם. החיים קשים, לא מחבבים אותנו בעולם, אפילו שונאים אותנו, השאלה, מה לעשות עם זה. כמי שמאמין שהכל בחיים זה עניין של טיימינג ופחות או יותר, הכל מכתוב, הרי שטיול לסיני, לא יותר מסוכן מנסיעה בכביש הערבה ביום קיץ חם, או משייט נהרות בלאוס. זה בסדר להיזהר, להקפיד, אפשר גם להסתגר בבית ואז למות ממכת חשמל, אפשר גם לטוס ל'קלאב' יוקרתי באנטליה ולמות בקצר חשמלי בתותח קצף. אפשר ורצוי להפסיק לעשן, להפסיק לשתות אלכוהול, לא לאכול בשר אדום ולשתות רק מיץ גזר. וזה לא שאני מזלזל בהתראות 'החמות', ממש לא, זה אפילו מפחיד, העולם משוגע וזה כבר לא חדש ויש מחבלים וחורשי רעות ולא רק בסיני. למי שחושש מחטיפות, שלא יסע לסיני, השאלה היא, היכן עובר הגבול בין חשש ושמירה על החיים השבירים שלנו, לבין היסטריה ופופוליזם. אני יודע שאני יכול לצאת אידיוט ומחר חלילה יתרחש חלילה, אירוע חבלני בסיני, אך באותה נשימה, מחר גם, חלילה וחס, יכול להתרחש אירוע שכזה בכל מקום בארץ. עניין של טיימינג חברים, רק עניין של טיימינג ופרופורציות. ולא, אני לא סוכן נסיעות, אלא סתם בן אדם שהחליט לחיות, עד שמישהו או משהו, יחליט עבורי אחרת, פשוט הכל מכתוב. אז להיזהר זה לגמרי סבבה, אך לא פעם אני תוהה היכן עובר הגבול הדק בין זהירות להיסטריה. ראובן זלץ