מוות במחלקת יולדות

אין משהו שאמא טרייה מחכה לו יותר מאשר לקבל אל זרועותיה את הרך הנולד. על אחת כמה וכמה כשמדובר באמא טרייה שזו לה הלידה הראשונה. זו כמיהה מטורפת, הרגשה מיוחדת שרק אמא תוכל להבין. את מקבלת לידייך את החיים החדשים שהוצאת לאוויר העולם רק לפני כמה שעות, מקרבת את הרך הנולד לחזך, מריחה אותו, מניחה אותו על החזה, מרגישה קירבה תהומית ליצור הקטן הזה שבמשך תשעה חודשים נשאת ברחמך. לא לחינם אומרים שאמהות זו תכלית החיים. אלו רגעים מיוחדים שכל אמא נוצרת לעד. לרגעים האלו בדיוק המתינה גם נטע מיודיק, בת אילת בת 32, שנשאה ברחמה את בנה הבכור. במשך כל חודשי הריון, דמיינו נטע ובעלה אסף, גם הוא בן אילת בן 34, את הרגעים הנפלאים האלו, דמיינו למי התינוק יהיה דומה, תכננו את חדר הילדים שיכינו עבורו ולא העלו על דעתם שמשהו יכול להעכיר את החיים הנפלאים שיתחילו מרגע שהתינוק יגיח אל אוויר העולם. זה היה הריון שגרתי לחלוטין. שלושים וארבעה שבועות היא נשאה אותו ברחמה, וכל הבדיקות שעברה במהלך ההריון הצביעו על תקינות ההריון והעובר. נטע לא ויתרה על בדיקת מי השפיר שאמורה להצביע במאה אחוז על בריאותו של העובר. הבדיקה עברה בהצלחה, ונטע ובעלה נשמו לרווחה, סופרים את הימים הנותרים עד ללידה המיוחלת. הכל נראה להם ורוד עד לאותו יום בחודש ספטמבר בשנה שעברה. נטע, שהיתה אז בחודש השמיני להריונה, סבלה מזה כמה ימים מבצקות ברגליים, אלא שבאותו לילה נדמה היה לה שהבצקות החמירו: "הרגליים שלי נראו כבר כמו שני גושים מעוותים, זה לא נראה לי תקין וביקשתי מבעלי שנלך לבית החולים ליתר ביטחון". בשעה 23:00, הגיעו נטע ואסף לבית החולים 'יוספטל' בעיר, "מדדו לי לחץ דם והוא היה מאוד גבוה", היא נזכרת, "מצאו שיש סימנים של חלבון בשתן, במילים אחרות היו לי את כל הסימנים שמעידים באופן ברור על רעלת הריון", היא אומרת ומבהירה, שאז לא ידעה את כל מה שהיא יודעת היום. לאחר הממצאים, הוחלט לאשפז את נטע במיון יולדות בטענה של חשד לרעלת הריון. "השאירו אותי כל הלילה במיון יולדות קרוב למיילדת, כשמדי פעם מגיע רופא תורן שהיה במחלקה ובודק אותי. ככה הם השאירו אותי שם 14 שעות. את מבינה? אני עם רעלת הריון, והם לא ממהרים לשום מקום. פעם אחת בכל השעות האלו אפילו לא עשו לי בדיקת אולטרה סאונד", היא אומרת ומרמזת על הבאות. "מאוחר יותר יתברר לנו שכל בדיקות הדם שעשו לי במהלך השעות האלו הצביעו על כך שהנתונים לא תקינים אבל אף אחד, משום מה, לא התרגש מזה". לטענתה, רק בשעות הבוקר, אחרי שמצבה המשיך להידרדר והיא הפכה לאפאתית וכמעט איבדה את הכרתה, הגיע למיון רופא בכיר שהחליט סוף סוף לראשונה בכל השעות האלו לעשות לה אולטרה סאונד: "הוא רץ איתי לאולטרסאונד, עשה הערכת משקל של העובר והודיע שיש להכניס אותי דחוף לחדר ניתוח לביצוע ניתוח קיסרי". נטע הועברה מיידית לחדר הניתוח: "הרבה אני לא זוכרת ממה שקרה שם", היא אומרת, "אני זוכרת במעומעם רק שהביאו לי את הילד, זה היה בן זכר, הספקתי לנשק אותו בחטף, מבולבלת ובשלב הזה הרדימו אותי". ביום למחרת, כשהתעוררה, מיהרה נטע לשאול לשלומו של התינוק, כולם הרגיעו אותה, סיפרו לה שהילד בריא ושלם ושהחשוב מכל עכשיו הוא שהיא תדאג לעצמה. "את מבינה, הילד נולד במשקל 2,100 ק"ג, אבל אחרי 34 שבועות ובמשקל כזה, לא היתה סיבה שמשהו יקרה לו והוא לא ישרוד. בכל הזמן הזה, כל המשפחה שלי ראתה אותו. בעלי הצטלם איתו, אבא שלי סיפר לי איך הוא מחזיק לו את האצבע, ורק אני, שהייתי עדיין חלשה ומטושטשת, לא ראיתי אותו עדיין. כל האחיות אמרו לבעלי כל הזמן שאין מה לדאוג לתינוק, שהכל איתו בסדר, ושהוא ידאג לי, וכך היה".

תפנית מפתיעה

רק ביום השלישי לאחר שילדה, היתה נטע מוכנה סוף סוף למפגש הראשוני עם בנה, מפגש לו חיכתה בציפייה בכל הימים האלו. אלא שדווקא אז, לטענתה, מבלי שמישהו יאמר להורים משהו קודם לכן על מצבו של התינוק, נאמר להם שישנה בעיה. "רופא בכיר מאחד מבתי החולים בארץ שהיה באותו זמן בתורנות בבית החולים בעיר אמר לי שלתינוק היתה מצוקה נשימתית, ומאחר והם החליטו שלא לקחת סיכון, הם מעבירים אותו מיידית לבית החולים 'סורוקה' בבאר שבע", משחזרת נטע את תחילת המפנה בסיפור, "את מבינה את האבסורד הזה? בכל הימים האלו התינוק היה במחלקה, כולם ראו אותו, אף אחד לא אמר שיש לו בעיה, כולם דאגו לי ופתאום משהו קורה. התפרצתי על הרופא. ביקשתי להבין למה עד עכשיו אף אחד לא טרח לגשת אלינו ולעדכן אותנו במצבו של התינוק, אבל המשפחה הקרובה הרגיעה אותי. כולם אמרו לי שאני צריכה לשמוח שמעבירים אותו כי הוא יהיה בידיים טובות". נטע ביקשה לנסוע עם תינוקה ל'סורוקה', אבל בבית החולים, גרסה, סרבו בטענה כי מצבה לא מאפשר זאת, "ביקשתי להיות מאושפזת איתו שם, אבל עד היום לא ברור לי למה לא אפשרו לי את זה". מכל מקום, בעלה קיבל אור ירוק לצאת בעצמו לכיוון 'סורוקה' ולקבל שם את פני התינוק. לראשונה אחרי הלידה, נטע ואסף נפרדו, "אסף מיהר לצאת לדרך", נזכרת נטע ומפסיקה את רצף הסיפור. עכשיו כבר ממש קשה לה לדבר. הזיכרונות הקשים צפים ועולים לנגד עיניה. היא מסתכלת על אחותה מיכל שהצטרפה אליה לראיון ומבקשת להתחזק על ידה. אנחנו עוצרות את השיחה. מיכל מדברת עם נטע ומזכירה לה את הסיבה לשמה הגיעה לכאן, את הסיבה שגרמה לה לרצות להיחשף ולהתראיין. נטע מוחה דמעות. היא מבקשת עוד כמה דקות כדי להירגע ואז אוזרת כוחות וממשיכה בסיפור.
"היה זה ערב סוכות. בבית החולים 'יוספטל' היתה תחושה שמשהו לא בסדר, לא היו כמעט רופאים, לא היה עם מי לדבר. לא הצלחתי להבין מה קורה ואיפה הדברים עומדים". לאורך כל הזמן הזה, היו בני משפחתה סביבה, ואולם, בעלה, כשכבר הגיע לבאר שבע והמתין לתינוקת, לא הבין על מה ולמה העיכוב.
"אני יושבת ומחכה לשמוע שהתינוק יצא באמבולנס לדרך וכל הזמן אומרים לי רק שהם לא מצליחים לייצב לו את המצב. לא הבנתי מה קורה, אף אחד לא טרח לומר לי שהמצב שלו קריטי". כשהזמן עבר והתינוק לא יצא בכיוון באר שבע, נטע התחילה להרגיש שמשהו קורה, "התחלתי לבכות בהיסטריה, בזמן הזה הייתי צריכה את בעלי לידי, אבל הוא היה בבאר שבע מחכה לשווא לילד שלנו. כולנו היינו בלחץ ואף אחד לא יצא אלינו לומר לנו מה קורה. רק לקראת ערב, אחרי צאת החג ואחרי שבעלי כבר התייבש בבאר שבע, נכנס אלי רופא שאמר לי שמצבו של התינוק לא טוב. הוא אמר לי שייתכן ויצטרכו להטיס אותו ושאל אותי אם אני מוכנה לזה שאולי הילד לא יהיה בסדר. אמרתי לו שאני פשוט רוצה שהילד יחיה". נטע לא מצליחה לעצור בדמעותיה, ואנחנו שוב עוצרות. "אחרי 10 דקות, קורא לי אחד הרופאים לתינוקיה ואומר לי - לא הצלחנו לעשות כלום. התינוק שלך נפטר". נטע נשברת. הדמעות זולגות ללא הפסקה. מיכל מרגיעה, מנחמת ואני מצטרפת לדמעות.
"זה היה רגע מאוד קשה", היא ממשיכה לספר בבכי, "גם היום, שנה אחרי, כשאני מדברת על זה, קשה לי מאוד. הייתי בשוק, לא חיכיתי לזה. התמוטטתי, הודעתי לבעלי שייצא מיד לכיוון אילת. אני לא מדמיינת אפילו מה עבר עליו בנסיעה חזרה. אלו היו רגעים שנראו כמו נצח, שעות שלא נגמרו ולא יגמרו לעולם. באותו רגע נדמה היה שהזמן עצר מלכת. החיים נעצרו באחת. כל החלומות שהיו לנו, התוכניות לחזור הביתה עם הילד החדש, הכל נפסק. התחושה היתה ששמונה חודשים חייתי באשליה גדולה, שרימו אותי במשך החודשים האלו. אוי כמה תוכניות היו לנו, אילו תכנונים, פתאום כל החיים משתנים. לא הצלחתי להבין. ניסיתי לשחזר את כל הדקות והרגעים מאז הגעתי לבית החולים, ניסיתי להבין איפה זה קרה ואיך זה קרה. איך יתכן שכל הזמן הזה אמרו לנו שהתינוק בסדר ושידאגו לי ובסופו של דבר זה נגמר ככה? כשבעלי הגיע סוף סוף, ביקשתי שישאירו אותנו לבד. זה היה הלם גדול עבורנו. קיבלנו כדורי שינה והצלחנו איך שהוא להירדם. בשעה חמש בבוקר, ההשפעה של הכדורים נגמרה. התעוררתי, ניערתי את בעלי ואמרתי לו- רצחו לנו את הילד. זה היה אינסטינקט של אמא, תחושה שמשהו קרה פה. משהו שלא היה צריך לקרות. החלטתי שאני רוצה לשלוח את הגופה לנתיחה שלאחרי המוות, היה לי חשוב שיבדקו מה קרה, היה לי חשוב שיבדקו שלא מדובר באיזה פגם אצלנו, משהו שאולי יכול לחזור. בעלי שהתקרב לדת לא היה מוכן לעשות זאת. הבאתי לבית החולים רב, הסברתי לו במה מדובר, והוא הבהיר לבעלי שבמקרה כזה אין מניע לעבור את הנתיחה. בבית החולים 'יוספטל' רצו שנעביר את הגופה לאבו כביר, אבל אני, שכבר לא סמכתי על אף אחד, החלטתי שנמצא מקום אחר וכך העברנו את הגופה לפתולוגית בבית החולים 'מאיר' בכפר סבא. בבית החולים הבהירו לנו שזו בדיקה ארוכה שיכולה לקחת חודש וחצי והבטיחו ליצור איתנו קשר כשיקבלו את הממצאים. אחת לכמה ימים, הייתי מתקשרת לפתולוגית, מוודאת אם יש התקדמות והיא עדכנה אותי שגם בבית החולים מחכים לתשובות. ככה עבר הזמן". נטע היתה מאושפזת בבית החולים כמעט שבועיים בעקבות הידרדרות במצבה לאחר הלידה. היא סבלה ממים בריאות, ובכל התקופה הזו נאלצה לשכב במחלקה בה בכל יום יולדת אחרת מחזיקה על גופה את עוברה הקטן והחדש. "זה היה קשה שאי אפשר אפילו לתאר. זו מחלקה קטנה ואת עדה יום אחרי יום לשמחות של אחרים ואת בוכה ונקרעת מבפנים". בכל הימים האלו, לטענתה, אף לא גורם בבית החולים טרח להגיע לברר איך הזוג הצעיר מתמודד עם השכול. "אף אחד לא הצמיד לנו עובדת סוציאלית או פסיכולוג". לדבריה, גם לאחר שחזרו הביתה, אף אחד לא התקשר לברר לשלומם: "את מבינה, זוג צעיר חוזר הביתה בלי ילד, העולם שלו חרב, ואף אחד אפילו לא מתקשר לברר מה קורה איתנו".

מומחה ברפואת ילודים ופגים קובע: "רשלנות רפואית חמורה"

"זו היתה תקופה קשה מאוד. מצד אחד היינו באבל, מצד שני חיכינו לתשובות עם הרבה סימני שאלה שמרחפים מעל. מה לא עבר לי בראש. להיכנס לבית אחרי החזרה מבית החולים היה אחד הרגעים הקשים. את חוזרת הביתה בידיים ריקות אל תוך חלל אדיר שנפער. את לא יודעת איך ממשיכים מכאן הלאה, מה עושים. את הולכת ברחוב, אנשים שראו אותך בהריון, רואים שאין לך בטן, הם מברכים אותך, שואלים אותך מה ילדת, מה את יכולה לומר להם?"
מיכל, אחותה של נטע, מתערבת בשיחה ומספרת, שעוד בבית החולים הגיעו מתנות לתינוק, אחרי הכל הוא נולד בריא, אחרי המקרה המצער הם מיהרו 'להעלים' מתנות כדי להקל על ההורים את סבלם.
לבסוף היו לפתלוגית תשובות. להפתעתה של נטע, הרופאה עדכנה אותה, כי התשובות הועברו לבית החולים כבר לפני כמה ימים, אך לטענתה, אף גורם בבית החולים לא טרח לעדכן אותם כמובטח.

מכתב התביעה שהוגש השבוע בבית המשפט המחוזי במחוז מרכז עולה שורה של ליקויים בטיפול בתינוק למרות שכבר בשלב מוקדם אובחנה הבעיה ממנה סבל- תסמונת הנשימה המצוקתית (RDS).
מומחה בנאונוטולוגיה, רפואת ילודים ופגים באחד מבתי החולים בארץ, צרף לכתב התביעה את חוות דעתו המקצועית בסוגיה. המומחה קובע, כי כבר ביום לידתו, אובחנה אצל התינוק תסמונת הנשימה המצוקתית (RDS): "כל מהלך מחלתו מאז הלידה ועד המוות היה אופייני ל - RDS ולמרות זאת", ממשיך המומחה בקביעתו, "הטיפול בתינוק היה רחוק מאוד מהרצוי, רחוק מהסטנדרטים המקובלים, סטה בצורה גסה מהנורמות הקיימות שנים רבות, וכתוצאה ישירה מכל אלו, מחלתו של התינוק לא נעצרה ולא רופאה, אלא הידרדרה לסיבוכים קשים עד המוות המיותר אשר בוודאי ובוודאי היה יכול והיה צריך להימנע". עוד קובע המומחה: "טיפול נכון בעיתוי הנכון היה עוצר את מהלך ה - RDS, הריפוי היה מתחיל, הסוף הטראגי היה נמנע. פעולות אלמנטריות אלו לא נעשו והתינוק המשיך לקבל טיפול בחמצן בלבד". בסיום ממצאיו קובע המומחה, כי מדובר ברשלנות רפואית חמורה: "לאורך מהלך מחלתו של התינוק, צריך להיות ברור מעל לכל צל של ספק שהוא נפטר מסיבוכים של מחלת ה - RDS. הטיפול הנכון והמתאים בשלב מוקדם של המחלה, היה עוצר את מהלך ה - RDS תוך זמן קצר (שעות בודדות) והיה גורם לנסיגה מתמדת עד ריפוי מלא תוך מספר ימים. אי מתן הטיפול הנדרש מהווה סטייה מהנורמה ומהסטנדרטים של טיפול בילוד בימינו. סטייה שזועקת לשמיים ומהווה רשלנות רפואית חמורה".
נטע מספרת, כי לאורך כל התקופה הזו, הגורם הרפואי היחיד שעמד לצידה היה רופא הנשים שלה דוקטור ניר רונן: "הוא היה רופא בבית החולים 'יוספטל' אבל עזב את העיר. פעם בשבוע הוא מגיע לאילת ואני לא ויתרתי עליו. בכל התקופה שלאחר המשבר, הוא היה המלאך הטוב שלנו. הוא עזר לנו להבין את ממצאי הנתיחה, הוא עודד והיה הפסיכולוג שלי, הוא היה לצדי בכל שלב ובכל דבר שהייתי צריכה. עד היום הוא לצדי, מבחינתי הוא הפך זה מכבר לבן משפחה, נכס שאין כמותו".
אני שואלת את נטע מדוע החליטה לתבוע, כי הרי ברור שהתביעה לא תחזיר את האבדה, והיא עונה: "התביעה הזו לא נועדה בשביל הכסף, אלא כדי שבית החולים ייקח את עצמו בידיים. אם אין בבית החולים הזה כוחות מקצועיים מספיק, הגיע הזמן שמישהו ירעיד את המערכת והמצב אולי ישתנה. אני יודעת שלאחר המקרה שלי, הם לא לקחו סיכון עם נשים ברעלת הריון, ואני שמחה שאולי מהמקרה שלי הם למדו והם לבטח עוד ילמדו".
אני שואלת את נטע מהיכן שאבה כוחות להיחשף, לספר את סיפורה, והיא אומרת לי: "אני עושה את זה אך ורק כדי להזהיר נשים אחרות, לספר מה קרה לי כדי שיזהרו, שילמדו מהמקרה שלי, שיפתחו עיניים, שישאלו. אני כבר לא סומכת על בית החולים 'יוספטל', אם אי פעם אלד ילד, זה לבטח לא יהיה כאן".
מה מקרה כזה עושה לזוגיות?
"זה קשה. יש הרבה סימני שאלה ופחדים לגבי הילד הבא. בעלי עמד לצדי לאורך כל הדרך. המקרה הזה חיזק את הקשר בינינו. עברו עלינו רגעים קשים של ריקנות שלא ידענו מה לעשות עם עצמנו".

את התינוק קברו נטע ובעלה באילת. אחת לכמה ימים, בעלה עולה לקבר: "היה לו שם, יש לנו תמונות של אסף איתו", היא אומרת בבכי, "אנשים מנסים להרגיע אותנו ולומר שהוא היה איתנו רק שלושה ימים אבל זה לא נכון. הוא היה איתנו מאז תחילת ההריון. את יודעת איך זה, את מדברת איתו, את מרגישה אותו, נקשרת אליו".
לאחר המקרה, עברו בני הזוג טיפולים פסיכולוגיים על חשבונם, כמובן, היום הם מנסים לתמוך זה בזה ולהתחזק כשהם משקיעים את מירב מרצם בתביעה, "הם התעללו בתינוק שלי. חמש פעמים הוא קיבל דום לב, והם החיו אותו. במקום לעשות את מה שהיו צריכים לעשות כבר מההתחלה, הם ניסו להציל את המצב כשכבר היה מאוחר מדי". נטע מספרת כי כמה וכמה פעמים היא ניסתה לקרוא את התביעה ואת חוות הדעת המקצועית הנלווית, אבל אף פעם לא הצליחה, שכן התיאורים קשים ואכזריים, "איך את כאמא יכולה לקרוא מה עשו לו ואיך התנהגו איתו כאילו אנחנו חיים שנות ה - 70 ולא בעידן שלנו".

"טענה רשלנות רפואית קשה"

שלושה עורכי דין ממשרד עורכי הדין רן שקד מייצגים את בני הזוג מיודיק בתביעתם הגדולה נגד בית החולים: עורך הדין רן שקד, עורכת הדין אלונה רפאלי ועורכת הדין אוולין שאול. ביום שלישי השבוע, הוגשה התביעה על סך 9,400,000 ₪ בבית המשפט המחוזי במחוז מרכז בפתח תקווה. עורך דינם של בני הזוג, עורך הדין רן שקד, מסר השבוע: "זו רשלנות רפואית קשה וחמורה של בית החולים 'יוספטל' ושל מחלקת הילודים. מדובר כאן במקרה ברור של רשלנות רפואית חמורה ביותר. נתקלתי כבר בהרבה מקרים של רשלנות רפואית ולכאורה, זה אחד המקרים המזעזעים ביותר שנתקלתי בהם".

דוברת בית החולים 'יוספטל' ו'שירותי בריאות כללית באילת', נעמי יצחק הלוי, מסרה בתגובה: "כתב התביעה לא התקבל בבית החולים 'יוספטל' ובקופת החולים הכללית".