המדינה תובעת את חוף חנניה: ''פולשים בחוף הים''

מאת: ניר אמיתי ● 8/1/2021 02:20 ● ערב ערב 2999
רשות מקרקעי ישראל הגישה תביעת פינוי כנגד חוף חנניה ובעליו רפי ודוד דריהן, בטענה כי השתלטו על רצועת חוף ● כן הודיעה המדינה כי בכוונתה לתבוע דמי שימוש בגובה 3.36 מיליון שקל עבור תקופת ההשתלטות ● חוף חנניה: ''אין המדובר בנתבעים חוצנים שנחתו מהחלל החיצון והשתלטו על קרקע כרעם כיום בהיר, אלא בנתבעים שקבלו הרשאה כדין, ברשות ובסמכות...''
המדינה תובעת את חוף חנניה:  ''פולשים בחוף הים''
דורשים פיצוי של 40 מיליון שקל ועיכוב פינוי של 25 שנה. חוף חנניה ● צילום: גוגל

מכתב התביעה עולה, כי חברת שירותי חוף חנניה בע"מ, השתלטה באמצעות בעליה, רפי ודוד דריהן, על שטח חוף בגודל כ-812 מ"ר, שמרביתו שטח חוף בו הוקמו שלא כדין פרגולות, סככות, ספסלים וכסאות וכן שמשיות ושולחנות. עוד נטען כי החברה מפעילה בשטח זה מבנה המשמש לממכר כרטיסים ומזון וכן חנות מזכרות בשטח של כ-38 מ"ר. על פני המים נטען כי הקימו שני מזחים בשטח כולל של כ-156 מ"ר המשמש כגישה לאטרקציות הימיות המופעלות על ידה. אף שהקרקע במקום מתאימה לשימוש של פעילויות שיט, ברמ"י טענו כי הקרקע מעולם לא הוקצתה לחוף חנניה וכי אלה פלשו לחוף והם מפעילים במקום עסק לאטרקציות ימיות, לרבות הפלגות ואירועי חוף. "התנהלות זו מתבצעת שנים רבות ללא קבלת אישור התובעת או הסכמתה, ותוך חריגה בוטה מהחלטות מועצת מקרקעי ישראל...תוך ביצוע עבירות על חוקי התכנון והבניה", נטען. ברמ"י הדגישו את חשיבות שמירת חופי הים שהנם: "משאב ייחודי בעל חשיבות לכלל הציבור...הנחשב משאב בעל ערך מיוחד..." וכן טענה כי יש למקסם את הגישה של הציבור לחופי הים ולא לייחד משאבים אלה לקבוצות מצומצמות בעלות אמצעים.

 

 

הבוטקה שצמחה לחנות


תחילת פעילותה של משפחת חנניה בחוף החלה בחוזה שחתמה החברה לפיתוח חוף אילת (חפח"א) עם אביהם של הנתבעים, חנניה דריהן, בשנת 1982, לשכירות במבנה שהקימה חפח"א בחוף. ב-1991 נחתם הסכם הרשאה בין חפח"א לרמ"י ובו הותר לחפח"א לעשות שימוש בשטח של 4 מ"ר עליו נבנה המבנה להשכרת סירות. ב-1993 נחתם הסכם להפעלת חוף בין עיריית אילת חפח"א והחברה ולפיו קיבל חנניה דריהן את הזכות להפעיל את רצועת החוף לתקופה של 59 חודשים עם אופציה להארכת החוזה לתקופה בת 59 חודשים נוספים. רמ"י לא היתה צד להסכם זה, אף שמופיע בו כי בעלת הקרקע היא המדינה. הסכם זה מאפשר לבעל החוף להשכיר כסאות נוח ומיטות שיזוף, להשכיר סירות ולבצע תחזוקה שוטפת של החוף ומתקניו. ברמ"י מדגישים כי הסכם זה אינו מקנה זכות להפעיל במקום מועדון ספורט ימי, חנות מזכרות, בניית מזחים והפקת אירועי חברה. במהלך השנים נשלחו על ידי הרשות מספר דרישות לעירייה ולחפח"א להסדרת פעילו המקום, אך הדבר לא קודם. ברמ"י טוענים כי היתר להצבת מתקן בגודל 4 מ"ק להשכרת סירות התפתח לכדי השתלטות על שטח חוף בגודל 812 מ"ר. לאור אלה דורשת המדינה כאמור את סילוק ידה של החברה מהחוף.

 

"קיימת הבטחה שלטונית"


בכתב הגנתם טוענים החברה ובעליה כי הם פועלים בחלק קטן מתוך השטח נשוא התביעה כבר 50 שנה וזאת באישור מלא ובידיעת כל הגורמים הרלוונטיים לרבות רמ"י וכי אין המדובר בפלישה אלא בתפיסה כדין על פי הרשאה שכן "היחסים בין התובעת (רמ"י) לחפח"א ועיריית אילת ובין אלה לבעלי הרשאה לרבות הנתבעים, מעוגנת, בין היתר, בהסכמים ובמדיניות סדורה בקובץ נהלי רשות מקרקעי ישראל". החברה טוענת כי היא משלמת לעיריית אילת דמי הרשאה ראויים וכי סכום נוסף משולם לחפח"א עבו רניהול הקרקע והיא הציגה רישיונות עסק שהעניקה לה העירייה ב-2010. עוד טוענת החברה כי חפח"א ורמ"י נתנו הסכמתם להחכרת הבוטקה בה הם מחזיקים עשרות שנים המשמשת אותם לממכר כרטיסי השכרת סירות. לטענתם המדובר בהתחייבות או הבטחה בלתי חוזרים למתן זכות בקרקע כפי שניתנה לעסקים דומים נוספים בחוף הצפוני של אילת. הבטחה זו נלמדת לטענת החברה ממכתבי הרשות אליהם.  עוד טוענת החברה כי הסתמכה על הבטחה שלטונית זו וכי השביחה את המקום, השקיעה בו ועל כן שינתה מצבה לרעה. לפיכך מבקשת החברה מביהמ"ש לדחות את ניסיונה של רמ"י לסגת מהסכמות אלה, המנוגדות לטענתה לעמדת העירייה וחפח"א. 

 

טענה לאכיפה בררנית


עוד טוענים הנתבעים כי הסכמי ההרשאה בהם הם מחזיקים מאפשרים להם להשכיר במקום מיטות שיזוף וכסאות נוח ושימשיות וכן עסק להשכרת סירות וכי התב"ע במקום מעודדת הפעלת מזנונים הנחת מזחים וכד'. עוד טענו כי דווקא אחרים בחופי הים של אילת מפרים את החוק, זאת בניגוד אליהם וכי כנגד אותם פורעי חוק על רמ"י לפעול, עם זאת כתב התביעה אינו מפרט מי הם אותם פורעי חוק לפיכך טוענת החברה ליחס מפלה ואל שוויוני כלפיה. החברה אף העלתה טענת התיישנות בכל הנוגע לתביעות כספיות שמקורן מלפני שבע שנים עובר להגשת התביעה. כתב ההגנה טוען כי רמ"י לא פעלה לפינויים מהחוף לפחות מ-1996 ולפיכך לוקה הגשת התביעה כולה בשיהויי ניכר. "התובעת מעולם לא דרשה תשלום מהנתבעים במשך 50 שנים! הגם שידעה היטב שהם מחזיקים בקרקע ומנהלים אותה", נכתב. "למעשה, התובעת איננה מעוניינת להתכתש עם עיריית אילת וחפח"א לגבי מחלוקות ביניהם בדבר תשלומים שיש לגבות ממחזיקים ולכן היא החליטה לנקוט צעדים נגד הנתבעים, ישירות, שאינם בעלי הדין הנכונים שלה ואשר מעולם לא היו כאלה". עוד טוען כתב ההגנה כי המדובר בשינוי מדיניות פתאומי, חסר סבירות באופן קיצוני וכי הוא מופעל כנגד הנתבעים בלבד ולכן הוא פסול ודינו להתבטל. לסיכום טוענת התביעה כי גם אם ימצא כי עליהם לפנות את השטח, עדיין תינתן להם שהות בת 25 שנה מיום מתן פסק הדין וזאת על מנת שיהא בידם לאתר מקורות פרנסה אחרים בשים לב למצוקתם, להשקעה במקום וכיו"ב וכן הם דורשים לפצותם בשל השבחת החוף בסך של 40 מיליון שקל.


רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת