זה לא סוד שאחד החסרים הגדולים ביותר של העיר אילת הוא בתחום הסיעודי. דווקא בגלל הריחוק מכל חלקי הארץ, דווקא בגלל העובדה שאוכלוסיית אילת הולכת ומתבגרת, הופך הצורך באשפוז סיעודי למשהו שהוא בגדר חובה. אלא שלמרות כל ההבטחות שניתנו עד היום על ידי ראשי עיריות בהווה ובעבר, גם כיום ישנו באילת פתרון אחד בלבד- בית בלב. אלא שלצד הצורך ההכרחי במקום הזה, שנותן גם היום את הפתרון היחיד לקשישי העיר הסיעודיים להישאר בקרבת ילדיהם ובני משפחתם, למרות החשש שמא זכויות הוריהם יפגעו, החליטו השבוע בני משפחות שלא לשתוק עוד ולדבר על הדברים שכואבים להם כל כך. למרות הרצון לדבר ולחשוף, על מנת שהדברים ישתנו, כולם ביקשו להישאר בעילום שם, מנסים להסתיר כל סימן מזהה מחשש שמא אהובם יסולק מהמקום היחיד הזה באילת שנותן מענה. "הנהלת בית בלב מרשה לעצמה לעשות מה שהיא רוצה", אומרת השבוע ר. (השם המלא שמור במערכת) שאביה נמצא במקום הסיעודי כבר פרק זמן מסוים. "לכולנו כאן ברור שאם היתה לנו אפשרות אחרת, ההורים שלנו לא היו נשארים כאן עוד רגע, אבל כשאין לך שום אפשרות אחרת, נגזר עליך לבלוע את הגלולה המרה ולשתוק".
תישארו בחוץ
עם פרוץ הקורונה ולאחר שהמחלה פגעה קשה בלא מעט בתי אבות בארץ ומוסדות סיעודיים, התקבלה החלטה גורפת של משרד הבריאות שלא לאפשר עוד כניסת מבקרים אל תוך המוסדות. "זה היה ברור, מקובל והגיוני", אומרת השבוע ליאת (השם המלא שמור במערכת) שגם בן משפחתה הקרוב נמצא בבית בלב באילת. אלא שהימים עברו, הקורונה נשארה מאחור, אלא שמאז ועד היום, משום מה, נותרה על כנה ההנחיה להשאיר בחוץ את בני המשפחות והקרובים של המטופלים במקום. "איפה בעולם נשמע דבר כזה?", מוחים השבוע בני משפחותיהם של המטופלים, חלקם פנו זה מכבר למשרד הבריאות בטענה כי הם לא מורשים להיכנס לחדרים. "אם אין לגוף כזה או אחר מה להסתיר, איזו סיבה יש לו למנוע מבני המשפחה להיכנס לחדרי המטופלים?", מוחים הקרובים שהבינו לטענתם, כי לא יעזרו כל תלונותיהם אל הנהלת המקום. "האיסור להיכנס לחדרים הוא גורף, ברור וחד משמעי", אומרת ליאת. "יש כאן שעות ביקור קבועות, הם מוציאים אליך החוצה למקום המפגש את ההורה וזהו זה. אין לך שום יכולת להיכנס לחדר שבו ההורה שלך נמצא כל היום כדי לבדוק מקרוב את מצב הניקיון, את המצב התברואתי וזה חמור ביותר". אחת הנשים שהצליחה להיכנס לחדר כמעט בהיחבא מבהירה: "אין טלוויזיות בחדרים. יש במקום ריח נוראי, המצעים לא היו נקיים. ברגע שהבחינו בזה שנכנסתי פנימה, מיהרו לגרש אותי. אי אפשר להגדיר את זה אחרת. הבהירו לי שוב שהכניסה אסורה ושיהיה ברור, אמא שלי היתה לבדה בחדר. אף אחד לא יכול לטעון שהפרעתי לשכנה שלה לחדר, שפגעתי בצנעת הפרט או כל מיני סיסמאות אחרות שמנופפים בהן כאן. העובדה היא שהנהלת המקום לא רוצה את קרובי המשפחה בפנים והם כנראה יודעים בדיוק על מה ולמה".
אז למה בכל זאת אתם משאירים כאן את היקירים שלכם? אני תוהה והמתלוננים מבהירים: "כשאין לך מי שיטפל בהורה שלך אם הוא יעבור למוסד מחוץ לאילת, את עושה הכל כדי שהוא יישאר כאן, גם אם זה אומר לנשוך את הלשון ולסתום את הפה". לטענתם, כמה מקרובי המשפחה של השוהים במקום כבר פנו מספר פעמים למשרד הבריאות והתלוננו על המצב הלא תקין. "במשרד הבריאות אכן אישרו לנו כי המצב לא תקין וכי אין סיבה שלא נוכל להיכנס לחדרי ההורים שלנו כל עוד הם נמצאים בחדר לבד, אבל לכי תסבירי את זה להנהלה במקום שעושה מה שהיא רוצה ומנצלת מצד אחד את התלות שלנו בהם ואת אזלת היד של משרד הבריאות שמודע חד משמעית למצב אבל משום מה לא עושה כלום כדי לשנות אותו".
אסתר (השם שמור במערכת) מספרת שבאחד הימים כשאימה היתה איתה במתחם הביקורים, הוצאה למקום גם שותפתה לחדר. "ברגע שהיה לי ברור שהחדר ריק, ביקשתי להיכנס עם אבא פנימה כדי לעזור לה, לסדר קצת ובעיקר לראות אחרי כמה חודשים באיזה תנאים היא חיה. את מבינה יש כאן הורים מבוגרים שמדברים. חלקם אולי במצב סיעודי שמחייב טיפול, אבל יש להם פה. קשישים שלא רוצים להישאר, קשישים שמדברים על התנהגות קשה, על לכלוך, על ריח רע ולנו אין שום יכולת לעשות כלום. רק לנסות להרגיע את ההורה, לנחם ולהבין שאם לא כאן, ההורה שלנו יהיה זרוק בודד במוסד מחוץ לאילת. כמה פעמים כבר הקימו בעיר קול צעקה על המצב האבסורד לפיו אוכלוסיית העיר מזדקנת ואין כאן שום מענים לאוכלוסיית הגיל השלישי? כמה פעמים הבטיחו לטפל בנושא וכמה פעמים לא עשו כלום. למה? היום זה אנחנו, מחר זה כל אחד אחר בעיר שההורה המבוגר שלו יצטרך טיפול וייאלץ להיכנס לכאן".
תושבת העיר שאימה נמצאת בבית בלב כבר כמה חודשים מספרת: "לא ישנתי שבועיים אחרי שהכנסתי אותה לכאן. אני לא מאמינה שעשיתי לה את זה אבל אין לי שום ברירה אחרת. היא לא יכולה להישאר בבית בלי טיפול והשגחה, ובטח שהיא לא יכולה לצאת למוסד מחוץ לאילת. הידיעה שאמא שלך האהובה נמצאת במקום כזה שלא מאפשר לך להיכנס פנימה היא התחושה הכי קשה שיכולה להיות. אם אין להם מה להסתיר שם בחדרים, אין שום סיבה בעולם שלא יאפשרו לנו להיכנס בעיקר כשההורה נמצא לבדו בחדר. זו לא אמורה להיות המלצה אלא חובה. הגיע הזמן שמשרד הבריאות יתעורר וטובה דקה אחת קודם".
"למה אנשים בשיקום צריכים להיות עם אנשים גוססים?"
אם לא די באיסור הכניסה לחדרים, מצביעים השבוע קרובי משפחתם של השוהים בבית בלב באילת על העובדה שתחת קורת גג אחת מתאכסנים במקום חולים סיעודיים, חלקם במצב גסיסה, לצד קשישים שעברו ניתוח כזה או אחר ומצויים בתהליך שיקום. "אחד הדברים שחשובים לשיקום בן אדם, בעיקר אם הוא קשיש, זה ההיבט הנפשי והפסיכולוגי", אומר השבוע תושב אילת שקרוב משפחתו נמצא בבית בלב בתהליך שיקום. "עם כל הכבוד שיש לי לכל מי שנמצא במקום, לא ייתכן שאבא שלי שכל פשעו היה שעבר ניתוח והוא בתהליך שיקום, יגור בתקופה הזו בכפיפה אחת עם אנשים גוססים במצבים קשים. בן אדם שהוא קשיש בעצמו לא צריך לשמוע גניחות, אנחות, לא צריך לראות בכי, אנשים קשורים לכיסאות בוהים באוויר ולהריח סביבו את ריח המוות. אין משהו חמור מזה. במקום לחזק לאנשים בשיקום את הנפש, לעשות איתם פעילויות, הם יושבים כל היום ובוהים באנשים שסביבם שמצבם קשה. ברור לי שמדובר במקום קטן שאין בו הרבה מחלקות, ועדיין חייבת להיות הפרדה ברורה בין המצבים השונים. אם אבא שלי ימות נפשית, שום דבר לא יוכל לאושש אותו". תוסיפו לכל אלו את הטענות כי המקום מיושן, מוזנח, אינו משופץ ואינו מזמין בהיבט העיצובי, תוסיפו לזה את העובדה שאין כאן מחלקה לתשושי נפש או לחולי אלצהיימר, למרות שרבות כבר דובר על הכוונה העירונית להקים בעיר מחלקה לתשושי נפש. והרי לכם אוסף של תלונות שמחייבות התייחסות כלשהו של גורמים מעל.
והייתה גם מי שהעזה לפתוח את הפה ולדבר: "באחד הימים הגעתי עם אוכל לבעלי ונכנסתי פנימה. לא היה לי אכפת אם מותר או אסור, אני רואה את אחד המטפלים לוקח אותו לחדר וזורק אותו על המיטה כמו שק תפוחי אדמה. אז בטח שפתחתי את הפה. אמרו לי שעברתי על כללי המקום, שאסור היה לי להיכנס. את מבינה, אני הייתי הלא בסדר בסיפור. בעלי בכה לי שהוא לא יכול להישאר שם יותר אז הוצאתי אותו, וכשלא הייתה לי ברירה והייתי חייבת להחזיר אותו, סרבו. את יודעת איפה הוא היום? במקום מחוץ לאילת, כי כאן מסרבים לקבל אותו. את מבינה את זה? הוא מאיים לשים קץ לחיים שלו כי אין מי שיהיה אתו שם ואני כאן ואין לנו מה לעשות עם המצב הנורא הזה. איך ייתכן שדברים כאלו קורים באילת, כולם מכירים את המצב ואף אחד לא עושה עם זה כלום? איך יתכן שכולנו שותקים ולא הופכים את העיר בשם ההורים המבוגרים שלנו או בני המשפחה שלנו שהיו חזקים והיום הם צריכים עזרה? איך ייתכן שאוכלוסיית אילת מזדקנת וחוץ מהמקום הזה שאינו מפוקח בשום דרך, אין לנו שום פתרון אחר? האם יכול להיות שעיר שלמה מוחזקת ככה מבלי יכולת להגיב, להתלונן, מחשש שמא יזרקו את היקירים שלנו החוצה ואז לא תהייה לנו ברירה אחרת?".
אז מה אתם בעצם מבקשים? אני שואלת את המתלוננים ששוטחים בפני רשימה ארוכה של תלונות שחשוב שמישהו יבדוק. "עם כל הכבוד להנהלת מכבי, מדובר בבית סיעודי שאמור להיות מפוקח על ידי משרד הבריאות", הם מזכירים לי ודורשים התערבות מיידית ומהירה של המשרד במתרחש בין כתלי המקום שנאסרת עליהם הכניסה אליו. "בראש ובראשונה משרד הבריאות חייב לתת הנחייה לאפשר לנו, בני המשפחה, להיכנס לחדרים של יקירנו. מכאן ואילך יהיה לנו הרבה יותר קל לפקח על מה שקורה כאן", אומרים בני המשפחה ומפנים אצבע גם כלפי עיריית אילת: "הבטחות להקים בעיר בית סיעודי, בית לקשיש, מחלקה לתשושי נפש יש כמו חול. בפועל כלום ושום דבר", אומרת ליאת בכעס. "אני לא מצליחה להבין איך זה שראש העירייה בהווה וראשי העירייה בעבר לא הצליחו להפנים שמדובר בצורך הכי חשוב של כל משפחה באילת- לדאוג להורים לעת זקנה".
מהנהלת בית בלב נמסר: "למרות גודלה הקטן, המחלקה הסיעודית באילת גאה לספק טיפול מקיף ומסור לאוכלוסיית הגיל השלישי באילת, תוך הקפדה על שמירת זכויות המטופלים ופרטיותם. אנו מבינים את החשיבות של ביקורי משפחות ומאמינים כי קשר עם יקיריהם הוא חלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה והרווחה הנפשית. עם זאת, בהיותנו מחלקה סיעודית המהווה בית למחצית ממטופליה, אשר נזקקים לאשפוז ממושך, אנו מחויבים לשמור על פרטיותם וכבודם של כל המטופלים שלנו, אשר חולקים מרחב מחייה משותף. על מנת לאזן בין הצורך בביקורי משפחות לבין שמירה על פרטיות המטופלים, אנו מאפשרים ביקורים בחדרים כאשר החדר פנוי. אנו מקיימים שיחת תיאום ציפיות עם כל מטופל חדש ובני משפחתו, על מנת להבהיר את נוהל כניסת מבקרים וכל היבט אחר הקשור לטיפול ולרווחתו של המטופל.
בית בלב אילת מהווה מרכז סיעודי חיוני וייחודי, המיועד לאוכלוסייה המבוגרת ומספק מענה יחיד מסוגו מאילת ועד באר שבע. הבית מציע שירותים רפואיים וסיעודיים, תוך מתן תשומת לב אישית לכל מטופל. אנו מקפידים על הפרדה מרבית בין חדרי המחלקה, בהתאם למצב הבריאותי והתפקודי של כל מטופל. במקרים מיוחדים אנו קולטים ונותנים מענה גם למטופלים שיקומיים שאינם יכולים להגיע למרכז הארץ לצורך קבלת שירותי שיקום באשפוז. כתוצאה מכך, המחלקה מספקת טיפול רפואי למטופלים במגוון רחב של מצבי בריאות. בנוסף, אנו משקיעים משאבים רבים בשמירה על ניקיון וריח נעים בכל רחבי המחלקה, תוך יצירת סביבה נעימה ותומכת עבור מטופלינו ומבצעים בדיקות ושיפור תחזוקה תכופים".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה לטענות המועלות בכתבה: "ככלל, למנהל המוסד קיימת סמכות לקבוע את זמני הביקורים והמלווים במוסד באופן שישמור על פרטיות וכבוד המטופלים. מבירור שערך המשרד עם הנהלת הרשת עלה כי מבקרים יכולים לשהות בחדרי המטופלים. ככל ותגיע טענה המעלה חשש לפגיעה בזכויות של המטופלים, היא תיבדק על ידי המשרד". ■
יש לכם דיווח, תמונה או וידאו? טעות בכתבה? כתבו לנו במייל או בווטסאפ
רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת
חדשות אילת והערבה - יום יום באילת
