זכיינית סניף הדואר בתעשייה שנסגר מסבירה: ''הרגשתי שהפקירו אותי לנפשי''

מאת: ניר אמיתי ● צילום: גוגל ● 14/10/2020 17:22 ● ערב ערב 2987
14 שנים ניהלה חנה עזוז ביד רמה את סניף הדואר באזור התעשייה ● היא לא הרימה ידיים גם לאחר שחוותה שני מקרי שוד בסניף וגם לאחר שהוחלט שנותנות השירות במקום צריכות לשבת מאחורי מסכי הגנה קשיחים ● אלא שאת התנהגות הישראלים בימי הקורונה היא לא הצליחה לשרוד ● את הצעקות עליה ועל העובדות האחרות, הקללות, האיומים והמכות שהלכו שם בדרך לתור הארוך שהשתרך בחוץ ● שבועיים לאחר שהחליטה לסגור את הסניף היא מספרת על הקשיים: ''הרגשתי מוכה פיזית ומילולית'' ● ועל האכזבה הגדולה מהגורמים האחראיים שהפקירו אותה לטענתה לנפשה: ''פקחי העירייה היו עסוקים באזור התיירות, השוטרים שאני הזמנתי לסייע לי נתנו לי התראה בטענה שאני לא עומדת בתנאי התו הסגול, ובדואר ישראל לא היו מסוגלים לעזור לי בהצבת שומר בכניסה”
זכיינית סניף הדואר בתעשייה  שנסגר מסבירה: ''הרגשתי  שהפקירו אותי לנפשי''

אם לא היה די בעובדה שארבעה סניפי דואר באילת לא מספיקים לתת מענה הולם לתושבי אילת, שהתלוננו שוב ושוב על תורים ארוכים ובלתי נסבלים בדרך לקבלת השירות המיוחל, הרי שלאחר סגירתו לפני מספר חודשים של סניף בדואר במרכז מור, הודיעה לפני כשבועיים זכיינית סניף הדואר באזור התעשייה ב– 14 השנים האחרונות, על סגירתו של הסניף שלה. נכון להיום נאלצים תושבי אילת להסתדר עם סניף הדואר המרכזי בבניין המשרדים העירוני ועם סניף אחד נוסף בלבד במרכז 'גיא לי' בשחמון.

 

"אף אחד לא היה מוכן לעזור"


14 שנה הייתה חנה עזוז זכיינית סניף הדואר באזור התעשייה. למרות שלאורך השנים היא ידעה ימים לא קלים וחוותה לא פחות משני מקרי שוד בסניף שלה, כל אלו לא גרמו לה להרים ידיים. "כולם תמיד אמרו שחנה היא ג'דאית", מספרת השבוע אתי צור קקון, מי שליוותה את חנה כעובדת דלפק בעשור האחרון והייתה עדה למצבים הלא פשוטים מולם נאלצה חנה להתמודד לא פעם. "אבל מול כל אלו היא שרדה, אף פעם לא הרימה ידיים, גם כשהחליטו לאחר שני מקרי השוד שאנחנו צריכות לעבור ולשבת מאחורי פלסטיקים קשיחים שיגנו עלינו", מציינת אתי.
אלא שאת ימי הקורנה הלא ממש עליזים חנה לא הצליחה לשרוד. העובדה שעל פי הנחיות התו הסגול לא יכלו להיכנס לסניף עצמו יותר משישה אנשים בכל פעם, גרמה לצורך לנעול את הדלת בפני הבאים שנאלצו לעמוד בתור ארוך, בחום מחוץ למבנה הממוזג. "זה לא שהייתה לנו ברירה", מסבירה אתי, "אלו היו הדרישות והיה עלינו להקפיד ולמלא אותן. ומאחר ואנשים לא הבינו את זה וניסו להיכנס למבנה למרות שהסברנו להם שזה בלתי אפשרי ואסור, חנה נאלצה בכל פעם לקום, לפתוח את הדלת ולהוציא החוצה את מי שסיימו את פעילותם בסניף".

 

אנשים חבטו על הדלתות


המצב הלא פשוט הזה שנכפה על סניף הדואר הקטן גרם לתופעות כמותן לא זוכרים כאן. "אין לך מושג כמה קללות קיבלנו בימים האלו. כמה לקוחות וותיקים לא הבינו למה אנחנו מתנהגות ככה. אנשים חבטו על הדלתות, קיללו, איימנו והיו גם לא מעט פעמים שההמתנה הארוכה בתור בחוץ גרמה לאנשים ללכת מכות". כל אלו יחד עם הלחצים הלא מעטים שהופעלו על חנה גרמו לה לחרדות שהובילו בסופו של יום להתמוטטות וקביעה ברורה של הרופא שהיא חייבת לקחת הפסקה ממקום עבודתה ויהי מה. 
"המצב היה הזוי", נזכרת השבוע חנה בכאב. "אנחנו נלחמנו באנשים שיעמדו בדרישות שנכפו עלינו והם עוד התלוננו עלי שאני לא בסדר. מה לא ניסינו לעשות שיהיה טוב, התקנו ספסלים להמתנה בחוץ, התקנתי רמקול כדי שישמעו בחוץ איזה מספר תורו הגיע, ולמרות כל אלו קיבלנו רק תלונות. בחורה שהזמינה תור באינטרנט הגיעה לסניף הדואר וגילתה שהוא סגור כי הייתי זקוקה לטיפול רפואי אבל זה לא ממש עניין אותה. היא כתבה מייל לשירות הלקוחות של הדואר ומשלא ענו לה היא פנתה למבקר המדינה ואני במצבי הלא פשוט עוד קיבלתי דרישה להשיב על זה. בחורה שלא הייתה מוכנה לעטות מסכה וסירבתי לתת לה שירות, הזמינה לי משטרה. ההרגשה הייתה כאילו פטיש של 5 טון דופק לך על הראש. לאורך כל התקופה הזו אנשים ידעו רק להתלונן, רק לבוא בדרישות. אף אחד לא ממש הבין את המצוקה בה היינו נתונות בסניף, הדרישות שלא היו קלות גם לנו אבל היו הכרח בימים אלו של קורונה. ואני ספגתי וספגתי את כל הקללות, הצעקות, התלונות, החבטות על הדלת, האיומים, המכות שהלכו בחוץ רק כי אנשים לא יודעים ולא מסוגלים לעמוד בתור ובשלב מסויים נכנסתי לחרדות וללחצים. זה הגיע למצב שכבר לא יכולתי לדבר עם האנשים שהגיעו".

 

"שק חבטות של כולם"


בשבועיים הבאים הייתה זו אתי, יד ימינה בסניף שתפסה את מקומה, אלא שגם היא לא עמדה בלחצים ושבועיים לאחר שנכנסה לתפקיד אושפזה גם היא בבית החולים ועברה ניתוח אפנדציט. "לא פשוט להיות שק החבטות של כולם", היא מעידה השבוע על המצב הלא פשוט שעברו במקום ומוסיפה בתסכול, "לא יתכן שאחרי 14 שנים שחנה לקחה פיקוד על הסניף, לאף אחד לא היה אכפת ממנה כשהיא הייתה זקוקה לעזרה. ומה עכשיו? עוד כמה שמות לאבטלה. הכי לא קל למצוא את עצמך עכשיו ברשימת המובטלים כשבחוץ אין לך מה למצוא".

 

"בעירייה לא טרחו לחזור אלי"


חנה מעידה כי פנתה כמה וכמה פעמים למוקד העירוני בבקשה שיסייעו לה וישלחו אליה לסניף פיקוח עירוני על מנת שירגיעו את המצב. "אתה חושב ששלחו אלי מישהו? אף פעם לא. הפקחים תמיד היו עסוקים יותר באזור התיירות. הרי מי אנחנו בסך הכל? תושבי העיר, אלו שמשלמים ארנונה, מסתבר שגם במקרה הזה היינו במקום אחרון ואף אחד לא ממש דאג לנו. למי מהעירייה לא פניתי, לכל הגורמים הראשיים, התחננתי לעזרה. כולם הבטיחו שינסו לעזור ויחזרו אלי, אבל בפועל אף אחד לא טרח אפילו לחזור".
חנה טוענת כי כשפנתה לעזרת משטרת אילת כשהלכו אצלה בסניף מכות, הגיעה ניידת. "אלא שבמקום לסייע לי, אחרי הכל אני הזמנתי את הניידת מחוסר ברירה, הם נתנו לי התראה לפני דו"ח בטענה שלא עמדתי בכללי התו הסגול הנדרשים. אתה מבין את זה? אנשים התפרצו לי לסניף, לא היו מוכנים להקשיב לי כשדרשתי מהם לצאת החוצה, להמתין על פי הנדרש ולהיכנס לסניף שישה אנשים בכל פעם, ומשטרת ישראל הגיעה ואיימה עלי שאקבל דו"ח כי אני לא עומדת בתנאים הנדרשים. זו לא בדיחה? אז למי אפנה?".

 

אין כסף לשומר


לטענתה של חנה גם בדואר ישראל היא לא מצאה נחמה, שכן לאורך כל התקופה ולמרות כל בקשותיה, לא טרחו בדואר ישראל לממן לה שומר שיישב בכניסה לסניף וידאג לסדר. "אם הייתי מרוויחה בגדול הייתי דואגת למימון השומר בעצמי", היא מבהירה השבוע, "אבל במצב הנתון ממש לא יכולתי לממן את זה והם מצידם לא מצאו לנכון לעזור לי בעת צרה".

לאור כל אלו ולאור העובדה שהרגישה כי הוזנחה לנפשה, יחד עם מצבה הנפשי הקשה ואי היכולת לתפקד עוד במקום, החליטה חנה להוריד את השאלטר, להיפרד משלוש העובדות שהיו לה בסניף, להחזיר את המפתחות ולומר 'עד כאן'. "זה כואב. בטח שזה כואב. זה היה סניף שהקמתי מאפס בעשר אצבעות", היא אומרת השבוע בכאב. "לגלות שכשאתה צריך עזרה כולם עומדים מנגד ואף אחד לא עוזר. הרגשתי שזו אני לבדי מול כל העולם. כשעיריית אילת צריכה לגבות ממך ארנונה היא לא מוותרת, אבל כשאת צריכה את עזרת העירייה לכי תחפשי. כשהדואר גזר עלי קופון זה היה טוב להם, נעים ונוח, אבל כשאני הייתי צריכה עזרה הם לא ממש היו שם. רגע אחרי, במקום לעזור, הם פשוט מיהרו להוציא את הסניף לזכיינות חדשה. כשמשטרת ישראל דורשת ממך לעמוד בתקנים, אתה מחוייב לזה, אבל כשאת מתקשרת אליהם ומבקשת מהם עזרה לעמוד בדרישות שלהם לא זו בלבד שהם לא עזרו אלא סובבו את הגלגל אלי. הבנתי שככה דברים לא יכולים להימשך וחבל שכך. אחרי 14 שנים אני סוגרת את הדלת בכאב גדול. עוד סניף דואר באילת נסגר ולאף אחד לא ממש אכפת. אז מיהרו עכשיו להוציא מכרז חדש וזכיין אחר ייכנס לנעליים שלי ויבין על בשרו על מה בדיוק אני מדברת. אני חנה המצ'ואיסטית הרמתי ידיים בפני הפה של האנשים אני מודה שנוצחתי. מי היה מאמין? עצוב לגלות עד כמה הישראלים התחרפנו בימי הקורונה. הישראלי המכוער התגלה במלוא הדרו. אני סוגרת את הדלת מאחורי ומרגישה שהפסדתי. לאורך כל התקופה הזו הרגשתי מוכה פיזית ומילולית".

בחברת דואר ישראל בחרו שלא להגיב ישירות על הטענות שהועלו כלפניהם בכתבה והסתפקו בתגובה כללית: "אנו מודעים לעומס ביחידות הדואר באילת, הנובע מהעובדה שדואר ישראל הוא אחד הגופים הבודדים שממשיך לספק שירות בעיר גם בתקופה מורכבת זו תוך הקפדה על נהלי משרד הבריאות. לצערנו קיים מחסור בכח אדם בסניפים, הנובע מכניסת עובדים לבידוד ועקב מקרי הדבקה בקורונה, ובנוסף סוכנות הדואר באזור התעשיה נסגרה בשל עזיבת הסוכנת. אנו צפויים לצאת בקרוב למכרז לאיתור סוכן חדש, לצד הרחבת מערך מרכזי המסירה בעיר וממשיכים לשרת את הציבור נאמנה גם בתקופה זו. מומלץ להזמין תור מראש באתר הדואר ולהימנע מהמתנה ממושכת בסניפים".

ממשטרת ישראל נמסר: "משטרת ישראל נקראה למקום במספר הזדמנויות שונות,  בחודש יולי שוב בעקבות פניה למשטרת ישראל מצאו השוטרים כמות גדולה של אנשים בתוך המקום בניגוד להוראות התו הסגול, השוטרים החזירו את הסדר למקום וטיפלו בפנית המנהלת.השוטרים נוכחו לגלות שמנהלת המקום לא פועלת באמצעים סבירים לעמוד בתנאי התו, הוסבר למנהלת המקום כי עליה לעמוד בתנאי התו-הסגול וזו אחריותה לווסת את הכניסה למקום כפי שנעשה בכל בתי העסק, מנהלת המקום הוזהרה בלבד לאחר שפעלה לפי הוראות והמלצות השוטרים".
 
את תגובת עיריית אילת לטענות המועלות לא קיבלנו עד לסגירת הגיליון. 

 


רוצים להישאר מעודכנים 24/7 בכל מה שמעניין באילת? הצטרפו אל קבוצת הווצאפ שלנו לחצו כאן

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת  

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש