איך אומרים עלייה באנגלית?

האמת היא שקשה לפספס אותם בנוף המקומי. ירצו או לא, כבר בשלב ה'לוק' ברור שהם, איך לומר בעדינות- לא מייד אין ישראל. שבע שנים אחרי שפרויקט תלמ"א (תוכנית לאומית למצויינות באנגלית) הגיע לארץ, בשנה הזו (מי ידע שתנחת עלינו הקורונה?) עשתה גם העיר אילת את צעדיה הראשונים במסגרת התוכנית או במילים אחרות באיחור ג'נטלמני של שבע שנים הבינו גם באילת שמה שטוב בפריפריות אחרות בארץ יכול להיות טוב גם לאילת והצטרפו לתוכנית המבורכת, שהנחיתה בתחילת שנת הלימודים הנוכחית בעיר לא פחות מעשרה מורים לאנגלית, כוח אדם איכותי וזמין, בגילאים שנעים בין 30-39, 9 מהם מארצות הברית וטניה מאוקריאנה, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף החינוכי והקהילתי בעיר. 

WIN WIN WIN

הרעיון מאחורי התוכנית משלב בין ציונות, הרצון של המורים מחו"ל להתמקצע בהוראה והצורך של הפריפרייה בחיזוק כוחות ההוראה בשפה האנגלית. קחו את כל אלו, שימו כרכזת את דון סירי, מורה מוערכת לשפה האנגלית בבית הספר היסודי הרי אילת, שמשמשת כרכזת התוכנית באילת והרי לכם כוח עזר חשוב להוראת השפה בעיר. ואם לא די בעובדה שהם מלמדים לעיתים לבד, לעיתים צד בצד עם מורה ישראלי, לעיתים מתגברים ומחזקים את התלמידים, הרי שכל אחד מהם מתנדב בקהילה ואפילו זוכה למשפחה אילתית מאמצת, כי כמו שהם הבינו מהר מאוד, החום האילתי לא מאפשר לאף אחד להרגיש רחוק מהבית. קהילת המורים האילתית גם היא לא נשארת מאחור ומקיימת מפגשים מהנים עם החבורה דוברת האנגלית. כשהם לא מלמדים הם נהנים מנפלאות העיר אילת, לומדים פעם בשבוע באולפן ובקורס אקדמאי באוניברסיטת בן גוריון. לזה בדיוק קוראים וין וין סיטיואיישן או בתרגום לעברית- כשכל הצדדים יוצאים מורווחים.

ותודה לקורונה

"התודה הגדולה מגיעה לראש העירייה, מאיר יצחק הלוי ולראש מנהל שח"ק בעירייה, דרורי גניאל שהביאו את התכנית לעיר מתוך הבנה של חשיבותה", מבהירה השבוע דון סירי, שפתחה את ביתה לטובת מפגש עם ארבעה מתוך עשרת המורים שחיים, מלמדים וכן, על הדרך גם נהנים באילת. הקיץ שנחת על העיר בין לילה, תפס גם אותם לא מוכנים עדיין לטמפרטורות האלו ולחום הכבד והם ממהרים לשקוע בספה מול המזגן וללמד את דון ובעלה שבארצות הברית שותים בימים חמים כאלו קפה אספרסו חם על ערימת קוביות קרח. שמונה חודשים שהם כבר כאן ומודים שהם עדיין נהנים מכל רגע. בהתחשב בעובדה שכשהגיעו לאילת מרביתם לא הכירו כלל אחד את השנייה, היום הם חבורה מגובשת שעושה הרבה דברים ביחד. ואם חשבתם שרק סינגלים יכולים להתקבל לתוכנית, דייב שייברג הוא לגמרי ההוכחה שאפשר לעשות רי לוקיישן לשנה אחת לטובת התוכנית יחד עם האשה ואפילו הכלב. "אז נכון שאני לא יוצא לבלות כמוהם", הוא מסביר, "אבל היי, לראות את הכלב שלי רץ במרחבי המדבר השומם כאילו הוא שייך רק לו, זה כבר שווה הרבה", הוא אומר בחיוך. 

מי ידע שהוא בכלל צמחוני?

כשאני מבררת מה קרא את החבורה לדגל, מתברר לי שאלמלא ימי הקורונה לא בטוח שמרביתם היו מגיעים. ג'וני מייד אין קליפורניה שמלמד בבית הספר גולדווטר, כבר עבר את התכנית הזו בפורמט של הקיץ בלבד, תוכנית קצרה יותר בה הגיע ארצה לבן שמן. כשסיים את ההתנדבות הקצרה הזו שם, חזר ללמד בבית הספר בבאלי, אבל כשימי הקורונה סגרו את בית הספר וחוש ההרפתקאנות חזר לפעום בו, הוא חשב שזו תהייה הזדמנות מצויינת לנצל את התקופה כדי לרדת לארץ. "בישראל, לפחות בימים ההם, כשאצלנו בתי הספר היו סגורים, בארץ בתי הספר פעלו", הוא מסביר את הרעיון וגם מספר בחצי חיוך שכשאמרו לו שלא יוכל להגיע שוב לבן שמן אלא רק לאילת הוא לא היה משוכנע שזה מה שהוא רוצה. "עד שהתקשרתי לחברה שסיפרה לי על אילת וזה נשמע לי נחמד", הוא אומר, ומודה שהיום הוא כבר מאוהב. בעיקר בים. מנצל כל רגע פנוי כדי לרדת לגלוש קייט, לצלול ולעולם הוא לא ישכח את המפגש המפחיד שלו עם כריש הלויתן הצמחוני שמבקר את העיר, אלא שאף אחד לא טרח לספר לו שדבר כזה יכול לצוץ לו באמצע השחייה. "כמעט חטפתי התקף לב", הוא מספר בחיוך את החווייה שלעולם לא ישכח. "מי ידע בכלל שהדבר הענקי הזה הוא צמחוני?".

הקשר הרוסי

לינדזי, הבלונדינית היפה שמלמדת בבית הספר רבין, מכירה גם היא את ישראל מתכנית קיץ של תלמ"א שעשתה כאן בשנת 2016. אז היא נחתה במצפה רמון לחווייה שונה לגמרי. בהמשך, היא עברה ללמד בסין, קיוותה להמשיך משם לצפון אמריקה, אלא שאז הגיעה הקורונה שטרפה עבורה את הקלפים. "לא רציתי לחזור לארצות הברית וחיפשתי מקום אחר בחו"ל ללמד בו", 
היא מספרת איך חזרה למנכ"ל תכנית תלמ"א בארץ ששמח לקבל אותה בזרועות פתוחות, הפעם לאילת. "בניגוד לג'וני", היא אומרת בחיוך, "לי היה ברור שאם אני חוזרת לישראל זה לאילת. תמיד ביקרתי בעיר על תקן תיירת והפעם הגעתי לחיות כאן' שזו חווייה לגמרי שונה ועדיין מאוד מהנה ומיוחדת".
שלא כמו ג'וני ולינדזי, אצל טניה שמלמדת בבית הספר בגין ובבית הספר ברנקו וייס, פיעמה עמוק בפנים רוח הציונות. מתוך עשרת המורים לאנגלית שהגיעו מחו"ל, היא היחידה אצלה האנגלית היא לא שפת אם, כמי שנולדה וחיה באוקריאנה ועדיין כמורה לאנגלית שם היו לה לגמרי את הכלים להתקבל לתכנית תלמ"א. "ביקרתי בישראל קודם כמה וכמה פעמים, השתייכתי לקבוצת פייסבוק ללימוד אנגלית בישראל וכשנפלה בחלקי ההזדמנות ללמד מחוץ לארץ הולדתי ועוד בישראל לקחתי את הרעיון בשתי ידיים. כמי שמגיעה ממדינה שהייתה חלק מברית המועצות, כמי שסבה וסבתה מן הסתם חלמו להגיע לישראל ולא יכלו לעשות את זה, אני מאושרת שאני מגשימה את החלום המשפחתי ומלמדת את דור העתיד בישראל". עבור טניה העובדה שהיא פוגשת על ספסל הלימודים לא מעט תלמידים דוברי השפה הרוסית, שעשו עלייה ארצה עם משפחתם בשנים האחרונות ועדיין לא מייטיבים לדבר עברית, זו הזדמנות נהדרת לעזור להם במקום בו הם מתקשים. "יש לי תחושה שלמרות הכל הקשר שלהם עדיין טוב יותר עם אנשים כמוני, שמגיעה מאותו מקום שהם הגיעו ועבורם אני מהווה מנטורית".

"במקום בשלג הכלב רץ במדבר"

הגדיל לעשות דייב שרברג, היחיד בחבורה שלא ויתר והגיע לשנת לימודי אנגלית בארץ הקודש יחד עם אשתו והכלב. גם הוא כבר היה בארץ בשנת 2016 במסגרת תכנית לימודי אנגלית בקיץ. לאחר שנפרד ממצפה רמון, שם שובץ לכמה שבועות, הוא חזר לארצות הברית להמשיך בתפקיד המורה לשירה. אלא שאז הגיעה הקורונה וכשאף אחד בארצות הברית כבר לא שר ובתי הספר נסגרו בעוד שתלמידי ישראל חזרו ללימודים, הוא החליט בעצה אחת עם אשתו שאם שם אי אפשר ללמד, הוא יעשה את זה בישראל. לאחר שקיבל מבית הספר בו הוא מלמד אישור ליציאה לחופשה בת שנה, דייב הצטרף לתכנית, מצוות באשתו, והשניים לא ויתרו גם על הכלב הצמוד. אלא שבינתיים בישראל סגרו את הלימודים אבל משפחת שייברג המצומצמת לא ממש התאכזבה. גם בימי הסגר וגם בימים האלו יש לדייב מספיק זמן לטייל בהרים ובמדבר מסביב. "וכשאני רואה את הכלב שלנו רץ לו במדבר כאילו הוא היחיד שחי כאן, למרות שהוא עושה את זה ברגיל דווקא בשלג, אני מרוצה בשבילו וגם בשבילנו. ובכלל, הטבע כאן מדהים, מזג האוויר מושלם ומי צריך יותר?". את דייב תמצאו מלמד בבית הספר בגין וחובש כיפה כשהוא מלמד את הבנים בבית הספר ימין הרצוג.

שני מורים – שילוב מנצח

אני שואלת את החבורה אם טוב להם באילת למרות ימי הקורונה והעובדה שנאלצו ללמד בשנה הטרופה הזו בעיקר בזום. כולם מהנהנים בראשם. לג'וני היה כל כך טוב בעיר עד שבמשך שבעה חודשים הוא לא עזב ולו לביקור אחד בבית. "היה לי מאוד טוב כאן לאורך כל התקופה הזו. קורונה או לא, לימודים בזום או לא, העיקר שלא סגרו לי את הים. למדתי לצלול ואפילו התמזל מזלי לשחות בקרבת הכריש ליוייתן", הוא מספר בחיוך גדול שהופך לבדיחה פרטית עם לינדזי ששחתה קרוב אליו אבל בכלל לא הבחינה בסנפיר הענקי ובג'וני שכמעט הפסיק לנשום מרוב פחד. "הייתי בטוח שזה כריש רגיל", הוא מודה, "ולא האמנתי ששחיתי כל כך קרוב לדבר הענקי הזה ויצאתי בחיים. רק אחר כך הסבירו לי שהוא אורח קבוע בעיר ושהוא בכלל צמחוני", הוא צוחק ולינדזי מבהירה שמאוד התאכזבה לשמוע שגם היא שחתה באותו זמן בקרבת הכריש אבל בכלל  לא שמה לב.
אם תהיתם איך דוברי אנגלית מבטן ומלידה מצליחים לתקשר עם תלמידים ישראלים שחייבים לשמוע מדי פעם במהלך השיעור את ההסברים בעברית, כדאי שתדעו שבמקרה הזה בדרך כלל מתקיימים שיעורים עם שני מורים- מורה ישראלי ומורה מחו"ל ויחד השילוב הזה הפך לשילוב מנצח. מעבר לזה הם תפסו לא פעם פיקוד על קפסולה ואיפשרו בעיקר בימי הקורונה יותר מרחב למידה וגם בהעשרה ובתגבורים של קבוצות קטנות הם נותנים את חלקם.

שליחות עם התנדבות

מעבר לשעות הלימוד שלהם בבתי הספר בעיר, כל החבורה מתנדבת פעמיים בשבוע למען הקהילה, מי במרכז הצעירים, מי בבית רובין ועוד. "כשהגענו לאילת אמרו לנו- תיהנו מהחופשה שלכם", נזכר ג'וני שלא ממש הבין איך אפשר לאחל דבר כזה למורים שהגיעו לחלוטין לעבוד. היום הוא כבר מבין שלעבוד באילת זו הנאה צרופה, חופשה גדולה שלא נגמרת. "למרות שיש אתגר לא קטן ללמד כאן, התחושה שבכל יום שעובר אתה נטען ומקבל עוד ועוד כוחות".
ימי הקורונה לא היו פשוטים עבורם. אם הם דימיינו את עצמם עומדים מול כתה ומלמדים, מהר מאוד הם גילו שגם בתי הספר בישראל ממש כמו בארצות הברית, נסגרו. מכאן ועד ללימודים בזום הדרך הייתה קצרה והשהות שלהם באילת נראתה שונה ממה שדמיינו.

יש לכם תחושה של ציונות במה שאתם עושים?
לינדזי: "כן, במיוחד כשאת מגיעה לארץ אחרי שנתיים בסין שם ניסיתי להסביר ציונות מהי. התלמידים שלי מאוד מתרגשים מעצם העובדה שעזבתי את החיים שלי רק כדי להגיע לכאן וללמד אותם אנגלית במשך שנה. בתקופת הקורונה כשהלימודים עברו לזום התלמידים שלי היו משוכנעים שעזבתי חזרה לארצות הברית ושאת הזומים אני מעבירה להם מהבית, הם מאוד התפלאו לגלות שלמרות הסגרים נשארנו כאן".
דייב: "מרגש אותי לחשוב שאני מלמד תלמידים יהודים במדינה שלהם. זה מחזיר אותי לילדות לכל מה שלמדתי בבית על היהדות, הקשיים וכל מה שהעם היהודי עבר. כשאני מלמד בבית הספר ימין הרצוג וחובש כיפה אני לגמרי גאה ומתכוון לקחת את זה איתי הלאה גם לבית. העובדה שלימדתי ילדים יהודים בארץ ישראל תלווה אותי הלאה לאורך כל החיים".
טניה: "היכולת לא לפחד ולומר בקול רם וברור שאני יהודיה ולהרגיש בבית, הופך את החוויה הזו למאוד עוצמתית עבורי כמי שהגיעה מבית של אנשים שרצו להגיע לארץ ולא היו מורשים".
לינדזי: "אני גאה לאמר כאן שאני יהודיה. בחו"ל את יכולה לומר שאת יהודיה ולגלות שעדיין יש מי שלא יודע מה זה בכלל".

לפגוש את התלמידים בסאפ

ורק כדי לסבר את האוזן, באילת, כמו באילת, יש למורים מחו"ל משפחות מאמצות כאלו הן מירל'ה ומירב הראל שאימצו ששה מורים, חני רובין ומשפחות נוספות שדאגו להזמין את המאומצים שלהן לארוחות שבת וחגים ודאגו שלא ירגישו לבד.

אני שואלת אותם על התלמידים באילת וג'וני מספר שהכי מצחיק שבעיר קטנה כמו אילת הוא פוגש את התלמידים שלו בכל מיני סיטואציות מצחיקות כמו למשל בסאפ, שם חלקם עובדים, בספא הדגים, "ובכלל, יש תחושה שכל התלמידים באילת כבשו את האייס מול. כולם עובדים וזה לגמרי לא ברור מאליו וראוי להערכה".
לינדזי: "המצחיק הוא שבכל מקום שרואים אותנו משוכנעים שאנחנו טוריסטים ומתייחסים אלינו ככה, עד לרגע שאנחנו שולפים כרטיס תושב ומסבירים שאנחנו חיים באילת".
דייב: "אולי בגלל שאילת היא עיר קטנה, אני חייב לציין שבכתות יש תחושה של קרבה מיוחדת ושונה בין המורים לתלמידים.

לקינוח אני לא יכולה שלא לברר אם התוכנית הזו תלמ"א לא גרמה למורים המקסימים האלו לחשוב על עלייה כדת וכדין.
דייב ממהר לשלוף תירוץ: "אני קיבלתי אישור שחרור מבית הספר שלי לשנה אחת בלבד ואני חייב לחזור. חוץ מזה שהכלב שלנו אוהב גם לרוץ בשלג וכאן אין סיכוי שזה יקרה...המשפחה שלי ושל אישתי כולם בחו"ל ומראש הגדרנו שזה רק לשנה כך שאנחנו באמת חייבים לחזור. אבל נהנתי מאוד ואקח את זה איתי לכל החיים". 
טניה: "מאחר וכל המשפחה שלי באוקראינה ועבדתי מאוד קשה כדי לבנות את הקריירה שלי שם כמורה מן הסתם אעזוב את הארץ בתום השנה הזו. אני אמנם עדיין לא מוכנה לעשות עלייה אבל הבנתי שלהגיע לארץ בגיל פנסיה זה מושלם אז לכי תדעי מה יוליד יום."
ג'וני מבהיר כי הוא שוקל אפשרות להאריך את שהותו בעיר לשנה נוספת ומי יודע מה יקרה הלאה כשהים בסביבה והוא כבר מכור ולינדזי? היא רומזת בעדינות שכבר מצאה כאן אהבה ומקווה להישאר בעיר לפחות לשנה אחת נוספת.

בעוד חודשיים וחצי תסתיים שנת הלימודים הכי הזויה שידעו בתי הספר בארץ ובעולם בכלל, עשרת המורים מחו"ל יאמרו יפה שלום ומרביתם יארזו את הפקלאות ויחזרו הביתה מלאי חוויות ודעות טובות על הילדים הישראלים שהם אולי לא הכי קלים אבל בטוח הכי מדליקים. 

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת