הקרב לחיים של שקד

   ביום חמישי אמורה שקד אריאלי בת ה – 29, בת אילת, להשתחרר ממחלקת הפרעות אכילה בבית החולים תל השומר ולעבור לבית המאזן במרכז הארץ להמשך טיפול. כאן היא מקווה, יצליח הטיפול היום יומי המקיף והעוטף לתת לה סוף סוף את הכלים החשובים כל כך לקבל את עצמה, להסתכל מול מראה ולראות באמת איך היא נראית ולגרש אולי פעם אחת ולתמיד את מחלת האנורקסיה הארורה אליה היא נפלה כבר מגיל צעיר. מי שייכנס לפייסבוק שלה יוכל לקבל הצצה דרמטית אל חייה. תיעוד מצולם וכתוב של כל מה שעובר עליה מאז הפעם האחרונה בה ניצחו אותה שוב הקולות בראש. אלו שלא מרשים לה לאכול, אלו שגורמים לה לייסורי מצפון קשים עם כל ביס וביס שהייתה לוקחת, אלו שגרמו לה לעמוד מול המראה, כולה עור ועצמות ולראות שם דמות שמנה, מפלצתית וגדולה, כמו שהיא מיטיבה לתאר.
   הפעם הטריגר לנפילה המחודשת הזו היה אותו יום שבת ארור של השביעי באוקטובר שטרף עבורה את כל הקלפים. אחיה יונתן היה במסיבה ברעים כשהארץ כולה געשה ורעשה. "אמא שלי שומרת שבת ולאורך כל הבריחה שלו הוא היה איתי בטלפון". בזמן שהיא עצמה ובני משפחתה שמתגוררים בשנתיים האחרונות בדימונה התעוררו לקולות הטירוף והאזעקות, הבינה שקד שהיא חייבת לחזק את אחיה שברח מהתופת. "הוא היה במיגונית הנשר המדוברת שכל יושביה נרצחו ורק הוא ועוד ארבעה הצליחו להינצל כי ברחו ממנה בנס שתי דקות לפני שהמחבלים הגיעו", היא מספרת היום ממיטתה בבית החולים, כאן היא מחוברת למוניטור ולזונדה שמחזירה לה את כוח החיים. "הוא ובת זוגו ניצלו. בשלב מסוים הקשר שלי איתו נותק כי הפלאפון שלו נפל תוך כדי ריצה וכשראיתי באחת התמונות שפורסמו את הרכב שלו שרוף, הייתי בטוחה שהכל נגמר. תוסיפי לזה את העובדה שבלית ברירה ראיתי כל סרטון שהועלה באותו יום בטלגרם ובכל מקום רק כדי לנסות לקבל עליו מידע ועכשיו אולי תביני לאיזה תכנים נוראיים נחשפתי, לאיזה מצב נפשי קשה נכנסתי וכשמדובר במחלה אכזרית כמו האנורקסיה, לא צריך הרבה כדי להידרדר. את שומעת את אחיך צורח לך בפלאפון- "בואי תצילי אותי, ואת בבית עם הילדים, לא מסוגלת לעשות כלום, זה קורע. וההידרדרות הפעם היתה קשה ומהירה מתמיד".
   הדיכאון אליו נכנסה בעקבות המצב הוביל את שקד לחוסר תיאבון ומהר מאוד המחלה שכל הזמן נשארה בה רדומה, הרימה ראש ובחוזקה. 

המרוץ נגד המשקל

   מאותה נקודה זה היה עבור שקד המרוץ נגד המשקל. לא לאכול, להוריד עוד ועוד משקל. "גם כשהגעתי כבר ל45 ק"ג והגובה שלי הוא 1.70 מ', ראיתי את עצמי שמנה ומפלצתית", היא מתארת את אחד הסימפטומים הקשים של המחלה שמונעים ממך לראות את האמת. "זה הגיע לצומות של שבועות בלי אוכל. מלפפון אחד ביום החזיק אותי. הפעם הגעתי למצב מאוד קשה. הגעתי לבית החולים סורוקה על חוט השערה, מתנדנדת בין חיים למוות לאחר קריסה של כל המערכות. הדופק שלי היה מתחת ל- 30, המשקל שלי היה כמו של הבן הגדול שלי- 37 ק"ג. כל הניסיונות שלי עוד בבית לאושש את עצמי לא צלחו, נהפוך הוא, יחד עם הצומות הגיעו ההקאות הבלתי נשלטות, קרעתי את עצמי בספורט, סבלתי מנפילות סוכר קשות ותכופות עם 35-40 סוכר בדם. הילדים שלי נחשפו להתעלפויות שלי ולמצבים קיצוניים ובוקר אחד פשוט לא יכולתי לעמוד עוד על הרגליים. היה זה בעלי שלקח אותי על הידיים שלו לבית החולים סורוקה שם אשפזו אותי במחלקה הפנימית והפעילו הרבה כוח כדי להכניס את הזונדה שמאז ועד היום מזינה אותי. באותו זמן קראו לבעלי לשיחה והודיעו לו שהם לא בטוחים שיצליחו להחזיר אותי לחיים. את מבינה לאיזה מצב הגעתי? דופק של 32-34 במצב ערנות שירד בשינה ל26-27". למרות מצבה הקשה והסכנה לחייה, הייתה שקד ברשימת ההמתנה למחלקת בעיות אכילה בתל השומר. למעלה מחמישה חודשים היא נשארה בסורוקה בשמירה, טיפול והמתנה כי ככה זה כשמדובר באשפוז חוזר במחלקת בעיות אכילה. יום אחרי שאושפזה במחלקה החדשה, לקח מנהל המחלקה אותה ואת בעלה לשיחה והבהיר להם שעם כל הרצון שלהם, היא נמצאת עדיין בסכנת חיים ואי לכך היא חייבת לחזור למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים עד לייצובה הבריאותי. "שוב חזרתי לסורוקה, אושפזתי במחלקה הפנימית, מנוטרת, עם זונדה וקטטר, דפקים נמוכים מאוד, אשלגן נמוך מאוד ומערכות שלא הצליחו להתאושש". רק לאחר מספר שבועות וייצובה מצבה הבריאותי שוחררה שקד לאשפוז ביתי. "רופא ואחות היו מגיעים אלי הביתה לחבר אותי לנוזלים, לויטמינים ולזונדה", היא מספרת. בסוף חודש מאי היא אושפזה שוב במחלקה לבעיות אכילה בתל השומר, מאז היא כאן, מוזנת עדיין בזונדה, מנסה ללמוד לאכול מבלי להיכנס להתקפי חרדה ודיכאון. "בשבוע האחרון התחלתי לאכול בנוסף לזונדה גם קצת בעצמי. מעדן קטן ומינימום של קורנפלקס. אצל בן אדם רגיל זה עניין של שתי דקות אולי, אצלי זה פרויקט של 40 דקות שמלווה בבכי, חרדה וכדורי הרגעה. למה? כי אני פשוט מפחדת לאכול. פיתחתי פחד מאוכל, זה הרי כל הרעיון מאחורי המחלה. בבית זה הגיע כבר למצב שלא הייתי מסוגלת להכין אוכל לילדים כי פחדתי. כשהיו מביאים לבנות שאיתי בחדר אוכל הייתי נכנסת להתקפי חרדה ותביני שלא אני הייתי צריכה לאכול".

רומן מקולל שהתחיל בגיל צעיר

   הרומן של שקד עם בעיות האכילה התחיל כבר בגיל צעיר. כמי שרקדה, היתה בהתעמלות קרקע והתעמלות אומנותית, הכל סבב סביב התדמית הגופנית, הנראות, הקלילות והמשקל. "אם זה בבלט קלאסי אז אלו היו משפטים כמו - "תכניסי את הבטן", היא נזכרת במרדף להיות הכי רזה בקבוצה. אף פעם לא הייתי אפילו מלאה, לא היתה לי נטייה לעלייה במשקל, זו הייתה פשוט הסביבה שגרמה לי לזה. המורה לריקוד הייתה זורקת הרבה הערות כמו: "אם תהי קצת יותר רזה יהיה לך קל יותר להחזיק את הגוף", ועוד משפטים בסגנון הזה שגורמים לנערה מתבגרת לחשוב מה שלא צריך לחשוב. תוסיפי לזה את העובדה שבימים ההם ההרואין שיק היה מודל היופי וזה הספיק לי כדי לא לאכול. אני לא זוכרת בדיוק כמה שקלתי אז, אני מאמינה שהגעתי למשקל של 35-36 ק"מ. אז פתאום החיים שלך נעצרים. לא בית ספר, לא חוגים, לא אימונים, אושפזתי כבר אז במחלקת בריאות הנפש בבאר שבע ובמחלקה להפרעות אכילה ילדים. בין אשפוז לאשפוז נעדרתי לא מעט מהלימודים, נאלצתי לעזוב את בית הספר בגיל 15, הלכו החברות, התחילו הסטיגמות והשמועות, נכנסתי לדיכאונות, התחלתי להסתגר, היו ניסיונות אובדניים ככה עד גיל 17, אז היה האשפוז האחרון שלי במחלקת בעיות אכילה בסורוקה. אז קרה הדבר הכי טוב שקרה לי - עברתי לפנימיה פוסט אשפוזית - עדנים בבית קמא, פנימיה מדהימה שהצילה אותי. שם נתנו לי את המסגרת שהייתי צריכה, האמון, התמיכה, ראו אותי מעבר להיותי עוד מספר. שם הייתי מאוד מקובלת חברתית, מאוד סוחפת. המדריכים והצוות אהבו אותי ותמכו בי ותמיד אמרו לי- "עוד נשמע עלייך". עד היום אני בקשר טוב עם הצוות ועם המנהל. על פניו באותם ימים נדמה היה שמצאתי את הדרך החוצה מהמחלה. החזקתי, עליתי במשקל והרגשתי שהכל מאחוריי, אבל הפרעות האכילה אף פעם לא באמת עוברות. גם כשהתחזקתי והמשכתי בחיים, תמיד זה היה שם, בקצה של הראש. תמיד הייתה בעיית הדימוי העצמי, הנראות, תמיד המשכתי לחפש מה אני עוד יכולה להוריד ואת אף פעם לא באמת מרוצה מאיך שאת נראית. אז זה אמנם העסיק אותי אבל לא ניהל אותי. התייצבתי משקלית ובגיל 18 שקלתי 49 ק"ג על 1.70 מ'. למדתי דרך הפנימיה בבית הספר הקיבוצי שובל, השלמתי 12 שנות לימוד אם כי לצערי לא הוצאתי בגרות. בגיל 18 חזרתי הביתה לאילת, עבדתי, הכרתי את בן זוגי, שלימים הפך לבעלי והחיים זרמו".

בן זוגך ידע על הפרעות האכילה שלך?
   "הוא לא ידע על הרקע האנרוקסי שלי ועל הפרעות האכילה. זה היה משהו שמאוד התביישתי בו ולמעשה עד לשנה הזו ראיתי בזה בושה".

ואז המחלה שוב הרימה ראש

   בגיל 19 שקד התחתנה, מביאה לעולם את בנה הבכור כשהיתה בת 20. שנה וחודשיים אחר כך נולד בנם השני ולאורך ההריונות, העלייה במשקל והשוני בנראות, הקשו עליה שוב להתמודד. "הפרעות האכילה שלי הובילו ללידות פגים כי הגוף התקשה להחזיק הריון מלא. תוך כדי ההריון השני כבר חזרו התסמינים של אי קבלת הנראות וההקאות. "אומרים שאנרוסקית טובה היא שקרנית מצטיינת ואני הייתי שקרנית מעולה. דאגתי ללבוש בגדים גדולים ולהיכנס לים עם בגדים כדי שאף אחד לא ישים לב למה שקורה מתחת". בהריון השלישי שלה פיתחה שקד הקאת יתר ובמשך 8 חודשי היריון וחודש לאחר הלידה הקיאה כל דבר שנכנס לגוף. הצורך לגדל שלושה ילדים קטנים יחד עם הבעייה הרפואית הזו שלי, גרמו לי להזניח את עצמי ולחשוב עליהם. באותם ימים גם עברנו לערד בעקבות העבודה של בעלי והמצב הלך והתדרדר".

ובעלך לא ראה מה עובר עלייך?
   "הוא לא הבין, לא מכיר, לא ידע, הוא חשב שזו דיאטה של אחרי הלידה״.
    לפני שנתיים ההפרעה הרימה את הראש. אם לא היה לה מספיק עם כל הצרות, הבעיות הרפואיות והקושי בגידול הילדים, עכשיו התברר לה כי שלושת ילדיה אותם שלחה בקיץ לאימה באילת, היו בקייטנה בה נרשמה התעללות בילדים. "תוך כדי שאנחנו יושבים שבעה על חמי שנפטר, אני מקבלת טלפון ממשטרת אילת שעדכנה אותי על הזוועות שהיו בקייטנה. ולא תגידי ילד אחד שלנו היה שם אלא שלושתם. ואת צריכה לראות סרטונים איך זורקים לילדים אוכל לאכול מהרצפה, אלימות פיזית, הקטן היה 8 שעות בחדר חושך. מה עוד יכול הבן אדם לבקש? ומכאן שוב הגיעה ההידרדרות במצב הנפשי והמחלה הרימה ראש. כשהגיעה למשקל 45 ק"ג היא אושפזה בתת משקל. "למזלי אז לא הגעתי למצב מסכן חיים. הוזנתי בזונדה ולאט לאט התחלתי לאכול". אחרי ארבעה חודשים היא חזרה לחיים עם משקל יציב וקיוותה שגם הפעם תצליח לנצח. זה החזיק מעמד בקושי שנה עד ה – 7 באוקטובר, המשבר התורן שהוביל אותה למקום בו היא נמצאת היום.

"עלייה של 700 גרם מחריבה את עולמי”

   שישה שבועות עברו מאז הגיעה שקד לאשפוז חוזר במחלקת בעיות האכילה בתל השומר. היום, יום חמישי, היא אמורה לעבור מכאן לבית המאזן 'אלמה', מקום פרטי בתל אביב, שמסייע סביב השעון לבנות שעברו פוסט טראומה מערכתית ובעיות אכילה. "נלחמתי להגיע למקום הזה", היא אומרת ומבהירה שמאחר ומדובר במוסד פרטי העלות בו לחודש מגיעה ל - 3500 ש"ח. "לצערי בכל אזור הדרום אין שום מענה לבעיות אכילה אצל מבוגרים כך שלא הייתה כל ברירה. לא יכולתי עדיין לחזור הביתה במצבי כי עם כל הרצון, אני לגמרי עדיין לא מאוזנת והבעיה תרים את הראש מהר מאוד". שקד משתפת בקשיים הכלכליים אליהם נכנסה משפחתה מרגע שהפסיקה לתפקד. בעלה שלקח את הפיקוד על גידול שלושת ילדיהם נאלץ לצמצם גם הוא שעות עבודה והעלות הגבוהה של השהייה בבית המאזן נראתה בלתי אפשרית. זו בדיוק הסיבה ששקד החליטה לא להתבייש ובפעם הראשונה בחייה פנתה לעזרת הכלל כשהיא מבקשת סיוע במימון האשפוז בבית המאזן. "בלעתי את הרוק ועשיתי את זה כי היה לי ברור שאין לי שום ברירה אחרת", היא אומרת ומודה בגדול לכל האנשים שמיהרו לתרום ותוך ארבעה ימים כבר איפשרו לה את חודש השהייה הראשון בבית. "לא ברור אם זה יספיק, אבל לפחות יש התחלה", היא אומרת באופטימיות ומקווה לטוב, נזכרת איך גילתה שעלתה 700 גרם במשקל וזה החריב את כל עולמה עד כדי כך שרצתה לעצור הכל, לחתום על ויתור ולחזור הביתה.

עד כמה המצב שלך פגע בהתנהלות הבית?
   "זה פגע בהכל. פתאום את קולטת שהבן שלך ממציא תירוצים למה הוא לא רוצה לאכול. בנקודה הזו ממש, החלטנו שאני לא צריכה להיות עוד בבית. אסור שהילדים יראו ויחוו את זה. זה פגע בפן הכלכלי, בפן הזוגי ובכל דבר שרק אפשר. לצערי אני עדיין לא יכולה לחזור לעצמאות וחייבת השגחה של 24/7. כשאני אוכלת איש צוות יושב מולי ובודק שאני באמת אוכלת ולא מחביאה את האוכל, אפילו כשאני נכנסת להתפנות עוקבים אחרי כדי לוודא שאני לא מקיאה. אני יכולה להתקלח רק כשיש רופא במחלקה ובהשגחה של איש צוות כדי שלא אתעלף. אני לא יכולה לעשות היום יותר מארבעה צעדים ברצף וחייבת לשבת על כסא גלגלים כי הדופק שלי עדיין ברצפה. את מבינה את זה? כשבן אדם רוצה לרדת במשקל הוא לא יכול לדמיין אפילו לאן זה יכול להגיע. בראש שלי יש הבנה מלאה למצב. אני מודעת לנזקים, לקשיים ולחובה בתיקון המצב אבל הקולות מנצחים וההפרעה חזקה ממני. ככל שאני מנסה להילחם היא מחזירה לי מלחמה אחת אפיים".

את חושפת את עצמך ואת כל הסיפור ברבים. מה קרה שהפסקת להתבייש במצב?
   "אני עושה את זה בראש ובראשונה כדי להעלות את המודעות. הפרעת אכילה זו מחלה שקופה. אין מספיק מודעות, גם היום, לסכנה שבה. גם אני לא האמנתי שאני יכולה להגיע למצב הזה. הפרעת אכילה נותנת לך תחושה של שליטה רק שזה בדיוק הפוך, היא שולטת בך. החלטתי להעלות את המודעות קודם כל בשביל עצמי, כדי שתהייה לי תזכורת מתועדת למה שעברתי. אני אמנם לא משתפת הכל אבל כן מצלמת את הדפקים, את המוניטור, דברים שיזכירו לי בכל רגע נתון על מה אני נלחמת ולמה אסור לי לחזור למצב הזה. הלוואי והורים יבינו, יתעוררו, יהיו על זה וישימו לב למה שעובר על הילד או הילדה שלהם. אם הילד/ה מרזים מדי לא להאמין להם לשום דבר אלא לעקוב ומיד לבדוק. אני שיקרתי לכל האהובים שלי. והמדרון מאוד חלקלק. להיכנס לאנורקסיה זה מאוד קל, לצאת ממנה זה מאוד קשה. בזכות הפוסטים פנו אליי לא מעט אימהות שהתייעצו וגם ביקשו שארצה בפני נערות צעירות שיראו איך זה נראה מקרוב. רק כשהרופא קרא לבעלי ואמר לו שהם לא בטוחים אם יצליחו להציל אותי, הבנתי שלקחתי את זה רחוק מדי ואולי באמת אפשר למות מזה. לצערי גם היום כשאני שוקלת 40 ק"ג אני עדיין שמנה, כל שקילה מרסקת אותי וכל עלייה על אחת כמה וכמה גם אם זה רק 100 גרם. הפכתי מבן אדם שמח עם שמחת חיים וחברים, פעילה בעשייה, לבן אדם בודד ועצוב כי הרחקתי את כולם ממני. וכן, אני רוצה לחזור לחיים ומקווה בכל הלב שהפעם באמת אצליח לנצח". ■

יש לכם דיווח, תמונה או וידאו? טעות בכתבה? כתבו לנו במייל או בווטסאפ

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת