כרוניקה של מגיפה

מאת: רותם ג'קסון ● 20/5/2020 22:25 ● ערב ערב 2967
זוג האילתים, טלי אקוקה ואנדריי מדארה, נמצאים כבר למעלה מחודשיים סגורים לבד במלון נטוש במדינת אקוודור, ללא כל סיוע הומניטרי ● אבל מה שיכול היה להפוך לסיוט של חייהם התגלה בתור מתנת גורל ● בזכות יצירתיות, תעוזה ורצון לעזור, המיזם שהקימו כדי לשרוד ולהעביר את הזמן הפך להצלחה מסחררת שזיכתה אותם בלא פחות מסיקור תקשורתי נרחב ברמה בינלאומית ופניות שלא מפסיקות להגיע גם ברגעים אלו ● רותם ג'קסון שוחחה איתם לראיון חוצה גבולות, אילת-קואנקה, מבין כותלי המלון שהפך להיות האולפן הכי חם בחדשות הבידור העולמי של זמן הקורונה
כרוניקה של מגיפה

טלי אקוקה, לכאורה השם הכי ישראלי שיש, היא דוגמה לשילוב מנצח שיוצא  ממיזוג גלויות, חוצה יבשות. בעברית רהוטה מתובלת במבטא ספרדי מתגלגל וחיוך שמסגיר לב ענק, היא מגוללת את סיפורה המרשים שלה ושל בן זוגה, אנדריי, שהפך להיות הסיפור של חייהם. וזה לא חלילה שהיו לה חיים משעממים לפני כן. 
אקוקה (35) נולדה וגדלה בבואנוס איירס שבארגנטינה, לאמא ארגנטינאית ואבא ישראלי. את ילדותה העבירה בין הרבה ארגנטינה למעט ישראל והצדיקה את מעמדה בתור ילדת העולם הגדול כשבחרה להיות עיתונאית תרבות ופנאי, מגלה ארצות. אלא שמבין כל האיים האקזוטיים, החופים הנסתרים והגורמה של הגורמה באתרי הנופש הכי מבוקשים שיש, היא מצאה את אנינות הטעם שלה דווקא באילת. העבודה הייתה זו שהחזירה אותה לארץ מלכתחילה והאהבה הייתה זו שהשאירה אותה פה, ובחרה עבורה את העיר הדרומית והמרוחקת בישראל, בתור היעד המועדף מבין כל המקומות בעולם. 
לטלי אקוקה יש ג'וב מהסרטים, אין מה לומר, חלומו של כל מי שאוהב לטייל, לנפוש, לאכול וליהנות ממה שיש לגלובוס להציע. בתור עיתונאית של נסיעות, גסטרונומיה וחופשות בסטייל, היא מטיילת המון בעולם ועוברת בין מדינות כדי לחפש את היעדים הכי אקזוטיים. 
היא כותבת בספרדית לעיתונים בקנה מידה עולמי וחולשת על מדור התרבות והנופש ביד רמה הן בכתיבה והן בסיקור און ליין. בין המגזינים להם היא כותבת אפשר למצוא את,  “Spain La Vanguardia" -  שבספרד , Bleu & Blan" במקסיקו ו "Nuevos Papeles"  בארגנטינה. 

 

ביקור משפחתי שהסתיים בסגר


כך הפגיש אותה הגורל עם בן זוגה, אנדריי מאדרה, כשבאה לכתוב על אילת והתאהבה גם בעיר וגם בבחור שעבד במקומות אותם הגיעה לסקר. 
וכך כנראה גם רצה הגורל שדאג להשאיר אותם באקוודור בזמן המגיפה שעצרה את העולם. 
"מה שהחל כנסיעה תמימה לעבודה וביקור משפחתי, הסתיים בסגר של חודשיים פלוס, עד כה, בתוך מלון, ממנו אנחנו לא יכולים לצאת לשום מקום. בטח לא לחזור לישראל", אומרת טלי בעברית, שפה אותה למדה לדבר, לכתוב ולקרוא לגמרי לבד, בעזרתו של אנדריי, ששפת האם שלו היא בכלל רוסית. "גרתי אז בבודפשט, אז נסענו הלוך חזור עד שלפני שנתיים, עברתי סופית לאילת ועשיתי עלייה של תושב חוזר. אנדריי עובד במלון "פרימה" ובמסעדת "מיקונוס" שבחוף הדרומי ושם גם פגשתי אותו במסגרת הכתבה שבאתי לעשות פה. 
עברתי לחיות באילת עם אנדריי והמשכתי לכתוב לעיתונים בחו"ל. הייתי נוסעת לכל מיני מקומות בישראל כדי לכתוב עליהם- תל אביב, ים המלח, ירושלים, כנרת ועוד.. ומדי פעם גם הייתי יוצאת לסקר מקומות באירופה. טסתי דרך שדה התעופה החדש ברמון וזה היה מושלם- זול, קרוב ומאוד נוח. באילת מצאנו את הבית שלנו ופה אנחנו רוצים להקים משפחה. 

איך מצאתם את עצמכם באקוודור בפרוץ המגיפה? 
בסוף דצמבר קיבלתי הזמנת עבודה לכתבות בדרום אמריקה אז החלטנו כבר לבקר את המשפחה שלי בבואנוס איירס ולהמשיך משם. בתחילת מרץ הגענו לאקוודור ופה נשארנו עד עכשיו בגלל המגיפה.  אני לא יודעת כמה בישראל מודעים למה שקורה באזורים האלה של העולם אבל המצב פה ממש קשה. אקוודור היא כמו איטליה של דרום אמריקה. יש פה מלא חולים. בעיר הגדולה, בתי החולים מלאים עד אפס מקום ויש הרבה מתים. 
אנחנו נמצאים בעיר "קואנקה" בבית מלון קטן, לבד לגמרי. רק אנחנו ועוד בחור ארגנטינאי, סרחיו.  אפילו בעל המלון נטש וחזר להיות עם המשפחה שלו. המצב כל כך גרוע פה שאנחנו לא מעיזים לצאת מהמלון. שמענו על אנשים שנדבקו רק בדרך מהמלון לשדה תעופה. בהתחלה עוד ניסינו למצוא טיסות חזרה לארץ, רצינו לנסוע ממקסיקו לישראל אבל בעל המלון אמר לנו יום לפני הסגר שלא כדאי לנו לנסוע לשדה התעופה כי המצב שם ממש גרוע מבחינת חולים. אז שמענו בעצתו ונשארנו ועכשיו אנחנו בכלל לא יכולים לצאת מפה כי אין טיסות משום מקום וגם מאוד מסוכן להסתובב ברחוב. כאן זה לא כמו פרו למשל שיש בה מלא ישראלים. יש אולי עשרים  ישראלים שנשארו בכל אקוודור. בהתחלה עשיתי קבוצה של ישראלים בווטסאפ וניסינו לרכז את כולם אבל רבים מהם הצליחו לצאת לארץ בתחילת המצב ואנחנו, בגלל שהיינו רחוקים לא יכולנו. פנינו לקונסוליה הישראלית, ביקשנו עזרה להגיע לפחות ל"קיטו" לשדה תעופה אבל הם לא עזרו לנו. אחר כך  ביקשנו מהם עזרה בתשלומי חשבונות החשמל שלנו במלון כי סגרנו עם בעל המלון שנשלם לפחות את החשבונות והוא מאוד בא לקראתנו וסמך עלינו. אבל בקנוסוליה סירבו לעזור לנו ואז ראינו בחדשות שהם שלחו 1000 קופסאות אוכל לכל מיני אנשים באקוודור, שאפילו לא ישראלים. זה היה מאוד מאכזב אבל זו הייתה הנקודה בה הבנו שאנחנו פה לגמרי לבד ולכן אנחנו צריכים לחשוב איך לדאוג לעצמנו כדי לשרוד כאן. נגמר לנו הכסף, אי אפשר לצאת, וכמה שזה נשמע כיף להיות לבד במלון, זה ממש לא ככה. 
עכשיו התחלנו את החודש השלישי שלנו פה במלון ואף אחד עוד לא יודע מתי המצב הזה יסתיים ואיך נצא מפה בחזרה הביתה לישראל. 

 

אוכל תמורת פרסום


אז מתוך המקום הזה של לחשוב איך לשרוד פה לבד יצא הרעיון הגאוני של הפרסום במדיה? 
ממש ככה. התיישבנו יום אחד שלשתינו וחשבנו על תכנית שתעזור לנו איך לחיות וגם איך לעזור כי מסביבנו ראינו הרבה קושי בקרב המקומיים. 
בזכות הראש העיתונאי שלי, יכולות הצילום של אנדריי והקלילות של סרחיו, חשבנו על הרעיון של להציע לכל המסעדות שהתחילו לעשות משלוחים פרסום בפייסבוק לייב. תמורת האוכל שהם ישלחו לנו, אנחנו נספר על המסעדה, נצלם את האוכל, נספר על ההיסטוריה של המקום ועל הבעלים מזווית אישית. ככה זה התחיל וכולם יצאו מורווחים. אנחנו מקבלים אוכל והם מקבלים פרסום למשלוחים שלהם. כל יום בצהריים אנחנו מפרסמים מקום אחר ובאמת הרבה יותר אנשים התחילו להזמין מאותו מקום בזכות הפרסום שלנו. אנחנו לא מרוויחים על זה כסף רק מקבלים את האוכל ומפרסמים. ככה אנחנו מצליחים לחיות .זה יותר בקטע של סולידריות מאשר של פרנסה. כשאנחנו מפרסמים על המסעדה ועל הסיפור מאחורי האוכל שלה אנשים מקבלים לא רק את המנה אלא את כל ההיסטוריה של המקום. וככה מתחיל הפרגון ההדדי. 
הרעיון הזה זכה להצלחה ממש גדולה עד שנוצר מצב שעסקים עמדו בתור כדי שנפרסם אותם ולא רק מסעדות. קראנו לתכנית "הכרוניקה של הפנדמיה" כי זה בדיוק מה שאנחנו עושים, מספרים את הסיפור של העסקים האלה בזמן המגיפה.
ואז החלטנו להרחיב את הכתבות ולפנות למסעדות שמכינות מאכלים ממדינות שונות וכך הסיפור עבר להיות על המדינה ממנה הגיעה האוכל, קצת כמו מה שהייתי עושה בכתבות שלי רק בלי באמת לנסוע לשם. 

 

 

ללמד את דרום אמריקה מה זה שקשוקה


בגלל האהבה הגדולה שלנו לישראל היה חשוב לנו להכניס את השם ישראל כמה שיותר ולמצוא כמה שיותר אייטמים שקשורים לישראל. ככה מצאנו שפית מקומית שמכינה אוכל ישראלי ועשינו איתה תכנית ספיישל על ישראל. היא הגיעה למלון והביאה איתה כל מיני חפצי אומנות שהיא הביאה מישראל- חולצה של צה"ל, כיפה, ספר תורה, מוצרים מים המלח ועוד..כשעל כל דבר הסברנו ותפרנו מזה סיפור. סיפרנו על המנהגים, התרבות, על האנשים שחיים כאן, על מיזוג התרבויות והעמים השונים שחיים בישראל ועל האוכל כמובן. היא הכינה לנו בשידור שקשוקה, חלות, חומוס, פלאפל והכל עם מצרכים מקומיים. זה היה ממש נהדר. ככה המשכנו על עוד מסעדות ממדינות שונות- יפן, ארה"ב, מקסיקו, איטליה ועוד...והכל משודר בפייס טיים בלייב. הקצנו את ימי שישי לכתבות על המדינות ואת היומיום בצהריים לכתבות על המסעדות המקומיות. במקביל אני ממשיכה לכתוב לעיתונים אחרים אבל הרבה פחות כי אף אחד לא יוצא לחופש עכשיו. 
ככה המשכנו להתפתח עם זה והתחלנו לעשות גם נסיעות וירטואליות לכל מיני מקומות בעולם. אנחנו מבררים אלו מקומות פתוחים לסיורים וירטואליים בעולם, מוזיאונים, גנים וכדומה ואנחנו לוקחים אנשים לסיורים האלה עם תרגום שלנו לספרדית. 
 חשוב לציין ששמנו לעצמנו כלל לפרסם רק עסקים מקומיים קטנים ולא רשתות גדולות. כך שבמקום שאנשים ישימו את הכסף שלהם על רשת גדולה שלא באמת צריכה אותם כדי לשרוד עדיף להם לקנות מעסק מקומי שיכול לעזור לעובדים שלו. אנחנו מקפידים מאוד לפרסם רק עסקים שאנחנו יודעים עליהם שהם אנשים טובים, שדואגים לעובדים שלהם ושומרים על האקולוגיה. אנחנו בודקים כל אחד שפונה אלינו. אם נשמע עליו דברים לא טובים או שהתנהג לא יפה לעובדים שלו אנחנו לא ניקח. הנה, רק לא מזמן קיבלנו הזמנה לכתוב על בית הקפה הכי נחשב בעיר אבל כששמענו שהוא לא שילם משכורות בזמן , לא רצינו לפרסם אותו. 

 

התקשורת העולמית מגלה את טלי ואנדריי


הרעיון שלכם צבר עד כדי כך תהודה בציבור עד שהגיע לסיקור תקשורתי בטלוויזיה ברמה בינלאומית
כל מה שקורה בימים האלה פשוט מרגש. דווקא בגלל שלא הייתה לנו עזרה ולא ידענו מה לעשות יצא מזה משהו טוב. התחלנו עם אחד ועוד אחד והתחילו להתקשר מחדשות מכל העולם. עשו עלינו תכנית ספיישל במשרד התיירות של קואנקה ועשו עלינו תכנית מקיפה במקסיקו, בארגנטינה, בכל מיני תכניות טלוויזיה ועיתונים . כל יום מתקשרים ממקום אחר והכי מצחיק שלא תיכננו שום דבר מזה. יש הבדל בין לכתוב ובין שכותבים עליי. אני לא רגילה שכותבים עליי אנשים אחרים. אני זו שתמיד מראיינת, מצלמת ושואלת את השאלות ופתאום זה התהפך. בסך הכל חיפשנו איך לעזור לאנשים פה ואיך להעביר את הזמן. חשבנו שנבוא לעשות כתבה על אקוודור וזהו, לא תיארתי לעצמי שאני יהיה בפייסבוק לייב ותהיה לי תכנית משלי, מאקוודור.
בינתיים כבר יש לנו בין 1,000-2,000 צופים בתכניות צהריים שלנו מדי יום ובימי שישי אנחנו מגיעים ל 6,000-8,000 צופים. התכנית שלנו הפכה להיות ממש פופולארית!
פתאום עכשיו התקשרו אלינו ממשרד התיירות של אקוודור שאולי נפרסם את אקוודור בכל העולם. כי אין למדינה הזו שם טוב. תמיד מתפרסמות חדשות לא טובות בקשר אליה אז הם בקשו שנראה את הצדדים הטובים של המדינה. 
חשבנו גם לעשות משהו בעברית. גם ככה אנחנו כל יום מזכירים את אילת בצורה כזו או אחרת. אז אולי ליצור קשר עם תאגיד התיירות באילת לשיתוף פעולה או לחפש מישהו מקומי שיעשה איתנו שיתוף פעולה באילת. יש לנו כבר מלא עוקבים אז זו חשיפה מצוינת ועכשיו זה זמן טוב כי אנשים נמצאים במחשב כל הזמן. אחרי שהכל יגמר, כולם יוכלו לנסוע אבל לא יהיה להם זמן לקרוא או לראות סרטונים. אני לא יודעת אם בזמן רגיל זה יהיה כזה פופולארי. הרבה אנשים כאן חושבים דברים רעים על ישראל ועכשיו אנחנו רואים איך אנחנו מצליחים לשנות את דעתם של האנשים בזכות כל התכניות שעשינו. 

 

"המצב פה גרוע ממלחמה"


מה הייתה התכנית הכי מיוחדת שעשיתם? 
רצינו לעשות תכנית ספיישל על פסח אבל לא היה לנו מצה ושום דבר מסימני החג אז יצרנו קשר עם הרב של חב"ד שחיבר אותנו ליהודי אחד שיש לו פה מפעל לכובעים מיוחדים אז על הדרך הוא גם ביקש שנפרסם אותו וגם קישר אותנו עם עוד יהודים שחיים פה בעיר. הם הביאו לנו לחג את קערת הסדר וכל הסימנים, יין , אוכל ועוד דברים לחג. 
כל הדברים הטובים יצאו מהיהודים. מאז פסח אנחנו בקשר איתם. 

אצלכם עדיין סגר, מה אתם עושים כל היום במלון לבד? איך מעבירים את הזמן?
אנחנו עדיין בסגר מלא. אין אנשים ברחוב בכלל. מותר לנו לצאת רק בין 7 בבוקר ל-2 בצהריים וזהו. מסביבנו יש חקלאים אז הם שולחים לנו פירות וירקות ועם זה אנחנו כל יום מבשלים משהו. חלק מבשלים לבד, חלק מקבלים ממסעדה שאנחנו כותבים עליה ורוב הזמן הולך על הכנת התכניות. זה ממלא לנו את כל היום. יש מלא עבודת הכנה לפני שמצלמים את התכנית. זה לוקח מלא זמן למצוא את האנשים, לראיין אותם, לכתוב את התכנית, לצלם. בין לבין אנחנו מנקים את המלון, מבשלים, כותבים, עובדים , לא משעמם לנו בכלל. אני אזכור את התקופה הזו לכל החיים. 
אני חושבת שהמצב עכשיו בעולם יותר גרוע ממלחמה. עכשיו כולם עושים מה שבא להם. אנשים מבינים שביום אחד הם יכולים לחלות בקורונה ולמות אז מעדיפים להוציא את הכסף על דברים שאוהבים ולעשות מה שבא להם במקום לשמור כסף. כי אם יש לך מליון דולר בבנק אבל את לא יכולה לצאת מהבית בדיוק כמו מישהו שאין לו כלום, מה ההבדל בינכם? למה לשמור על הכסף? 
אני מתפללת שזה מה שיגרום לאנשים לחזור למה שבאמת חשוב בחיים - לעזור אחד לשני, לדאוג פחות לעולם המטריאליסטי ויותר להיות עם המשפחה שלך, עם הקהילה שלך. אנשים יחזרו לשורשים שלהם ובכך גם יחזרו לשמור על הטבע. אנשים שכחו מה חשוב בגלל הכסף. אני לא יודעת מאיפה בא הוירוס הזה ואת האמת גם לא איכפת לי כל כך אבל אם אני מפרגנת למישהו שעושה אוכל מקומי, או אומנות מקומית ומעסיק אנשים מקומיים, מבחינתי זו גם דרך לשמור על הטבע. זו גם הסיבה שבחרתי לחיות באילת. כי אני קרובה לים ולטבע, ההרים האלה נותנים לי כח ואחרי הכל זו גם עיר. זה לא שאין שם כלום. 
לפני שעברתי לכתוב על תרבות ופנאי, עבדתי בכנסת בארגנטינה בתור עיתונאית של פוליטיקה עד שלא יכולתי לסבול את העולם הזה יותר. אז עכשיו אני כותבת רק על דברים טובים ועוזרת לאנשים מקומיים טובים ולטבע. תמיד חשוב לי לפרסם דווקא את המקומות הפחות מוכרים ומתויירים במדינה. גם באילת כתבתי על מסלולי טיול במדבר, שלא כולם מכירים, בטח לא התיירים. כתבתי על כל הדגים שיש בים, מה אפשר לעשות בין אילת למצריים, על שדה התעופה החדש שהוא אחד היפים שראיתי בעולם. כתבתי על צלילות חופשיות, על מלונות ועל כל מיני דברים מעניינים שמצאתי שם. העורך שלי בעיתון בספרד כבר היה צוחק עליי שאני כל פעם מביאה עוד כתבה על אילת אבל אחרי שהוא קרא וראה את התמונות, הוא הבין למה והסכים לפרסם עוד טור על אילת".
אם בא לכם להידבק באהבה של טלי אקוקה לאילת או ליהנות מהצילומים המרהיבים שאספה ממדינות בעולם או מהמיזם המקומי שהקימה באקוודור תוכלו למצוא אותה ברשתות החברתיות, לעשות לה לייק ולעזור לה לקדם את אחד המיזמים היותר מדליקים שנעשו פה..


Instagram: Tali Akuka
Facebook: Tali Akuka
You Tube: Encoronados, crónica de una pandemia


  חדשות אילת והערבה - יום יום באילת

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש