המאמן הזה הוא אני

בעוד כחודש יתחיל סלים אשקר, בן 34, נשוי ואבא לבן ובת, למנהל המקצועי של מחלקת הנוער של אגודת בני אילת בכדורגל. קידום שהוא לגמרי טבעי עבור מי שאימן בשנה האחרונה שתי קבוצות- נערים ב' ונערים ג' ונחשב למאמן מוערך על פי כל המידות באגודת הכדורגל האילתית. לצד האימונים במועדון מעביר סלים אימונים אישיים לשחקנים, ואם יוצא לו להגיע למגרש הכדורגל הסינטטי החדש שהקימה עיריית אילת לאחרונה בפארק האומגה בשחמון, הוא לא חושב פעמיים, שולף את המשרוקית ומעביר אימון חינמי וספונטני לגמרי לחבורת הילדים שהוא מוצא במקום. כזה הוא סלים, חי ונושם כדורגל, ובאותה מידה גם אוהב ילדים ובני נוער ומחפש כל דרך לעזור להם.
אלא שלא תמיד החיים היו צבועים עבורו בצבעים עליזים, ומי שמכיר את סלים הצעיר, בן למשפחה דרוזית אילתית מכובדת ונערצת, יודע שבצעירותו נגע במקומות הרבה פחות טובים.

לגדול אל תוך חיים שזימנו צרות

הוא גדל ונולד באילת, בן לאמא מדינה ואבא אמין אשקר ז"ל, משפחה דרוזית מוכרת ואהודה בעיר, כמו שהוא מספר על בית ילדותו: "גדלתי בבית דרוזי מסורתי, חם, אוהב, תומך, עם אמא שהחזיקה את הבית על הגב לאחר שאבא עבר תאונה קשה. הוא היה במצב של צמח כשנה ובאורח נס חזר לחיים. חזר לחיים אבל הקשיים בתיפקוד ליוו אותו לאורך כל החיים וליוו גם את הבית, ובעיקר את אמא, שהייתה צריכה לקחת את הדברים על עצמה וזה לא היה פשוט כשיש לך בבית 5 ילדים לגדל- 3 בנים ו– 2 בנות". סלים עצמו הוא מספר 4 בין האחים, ולמרות הניסיון שהיה בבית להעניק לילדים את כל מה שהיו צריכים, החיים כילד בשכונה א' לא הייטיבו איתו. "גדלתי בשכונה לא קלה", הוא מספר, "בתקופה ההיא הפשע חגג ברחובות השכונה וכשאתה ילד צעיר ורואה שהבוגרים בשכונה שאמורים לשמש לך דוגמה מתנהגים ככה, אתה טועה לחשוב שככה גם אתה צריך להתנהג. הייתי הילד המוכשר בכדורגל שסטה לכיוון הלא נכון", הוא מעיד על עצמו. "גדלתי במצב של אי בהירות. מצד אחד השכונה משכה אותי למקומות לא נכונים, מצד שני היה הכדורגל שמשך אותי למגרש. כשאתה גדל בבית בו אמא עובדת בשתי עבודות כדי להצליח לפרנס בכבוד את המשפחה ויש לך הרבה זמן פנוי כשאתה לא נמצא בכדורגל, אתה ברחוב ובמקרה שלי הרחוב הזה לא עשה טוב".
כבר בגיל צעיר נקשר שמו של סלים לשורה של מעשים ומקרים אותם הוא מעדיף לשכוח, ואולי הרצון העמוק הזה שלו לשכוח, להדחיק, גרמה לכך שפרקים ארוכים מחייו הצעירים נמחקו לו מהזיכרון. "בשכונה בה גדלתי הסמים היו לנו תמיד מול הענייים. הייתי מוקף בזה. הרעיון היה שמי שלא עושים סמים הוא לא מגניב, לא מחובר. לא הייתי מאלו שהיו עושים את זה כל יום כל היום, הייתי בעיקר בסביבתם וכן, מידי פעם שאחטה כאן ושאחטה שם. היו לי חברים של בנגים ושאחטות שעשו את זה מהבוקר ועד הערב. כשאתה חי בסביבה כזו, עם חברים כאלו בגילאים הקריטים שמשפיעים על עיצוב החיים שלך, ואני מדבר על גילאי 13-18, זה משפיע אם אתה רוצה או לא רוצה, וגם אין לך את היכולת להבין ממש מה טוב ומה רע. ותאמיני לי גם הם היו אחלה חברים ואחלה אנשים שגם הם, ממש כמוני, גדלו בשכונה עם הרגלים רעים, בה זה מה שכולם היו עושים". אלא שהסמים לא היו עבורו ההתחלה והסוף אלא רק הטריגר לשורה של עבירות עליהן היה חתום כבר מגיל צעיר.

כדורגל מאז ומתמיד

בד בבד עם החיים בשכונה, היה לסלים את הכדורגל. "הכדורגל היה עבורי מאז גיל צעיר החיים. אם לדייק אני זוכר את עצמי עם כדור כבר מכתה א'. ישן עם הכדור, קם איתו, הולך לבית הספר כשאני מקפיץ את הכדור על הראש באוויר, ואם היה נופל הייתי חוזר הביתה ומתחיל את הדרך מהתחלה". בגיל 13 נאלצה אימו של סלים לקבל החלטה קשה, ובכדי לנסות להציל אותו מהידרדרות לפשע, העדיפה להיפרד ממנו לטובת לימודים בפנימיה של בני נוער בסיכון. "שנה הייתי ב'בית הנער', שזו פנימיה שמיועדת לנוער בסיכון, כי איך שלא תסתכלי על זה הייתי לגמרי בסיכון, שנה נוספת הייתי בהוסטל בנתניה, שזה משהו כמו בית פתוח, שם חייתי עם עוד ארבעה חבר'ה כמוני. ומאחר ותמיד הייתי טוב בכדורגל והבאתי ל'בית הנער' אליפות ראשונה במו רגליי, בנו לי מסלול מיוחד יחד עם תוכנית אימונים בכדורגל. חיברו אותי לברוך חסן, שחקן לשעבר של מכבי נתניה שאימן באותם ימים את שכבת הגיל שלי במכבי נתניה, כשהכוונה הייתה לחזק אותי במקום בו אני טוב. שיחקתי כנער צעיר עם צעירים כמו חן עזריה, אלמוג כהן, שחקנים שעשו קריירה יפה בכדורגל והם חברים שלי עד היום. היפה היה שעל המגרש כולם היו שווים. אני לא ממש זוכר אם מישהו בכלל ידע עלי משהו".
בגיל 16 סלים חזר לאילת, הישר למדי אגודת הכדורגל המקומית שהייתה אז מ.ס. אילת, ולזרועותיו של המאמן האילתי האגדי שלום לוי, שלקח אותו תחת חסותו יחד עם מי ששימש אז כיו"ר האגודה, שמעון בן אבו. שנה אחר כך הוא עלה לקבוצה של גדולים יותר ועבר לחסותו של יהודה בן אדרת ז"ל.

אני שואלת את סלים עד כמה הכדורגל הציל את חייו והוא מסביר ומדייק: "זה לא הכדורגל כמו האנשים שהכרתי בכדורגל שהיו קרש ההצלה שלי. אני לא בטוח שאם הם לא היו שם, כך זה היה קורה. שלום לוי היה הראשון שהכניס אותי לשחק באגודה אחרי שחזרתי מהפנימיה. שיחקנו אז בנערים א' בליגת העל שהייתה ליגה מאוד קשה. משם עליתי לנוער, שם פגשתי את אחיו, יהודה בן אדרת ז"ל שתפס אותי בגיל מורכב של בילויים, אלכוהול וסמים. תקופה בה הסתבכתי חופשי. הוא היה מגיע איתי לבית המשפט, מעיד לטובתי ושומר עלי. מי ששימש אז כיו"ר א.ס. אילת, שמעון בן אבו, היה גם הוא חלק מההצלה הזו שלי ובהמשך גם תותי נופי שהאמין בי ונתן לי את הכוחות ואת המושכות לחיים טובים יותר. אלו היו אנשים שלא רק אימנו אותי אלא גם כיוונו אותי בחיים, נכנסו לי לתוך הבית ולתוך הצרות ועשו הכל כדי שבכל זאת אשאר על המסלול. בשלב בו הייתי שחקן בבוגרים, היו"ר שמעון אבו לא ויתר לי והוציא אותי לקורס מאמנים. תותי נופי שילב אותי באימון, ומאז, אני מאמן בבני אילת מזה עשור".

ירידה לצורך עלייה

שני דברים נוספים שינו את חייו של סלים הצעיר פורע החוק והגבולות- בגיל 18 לאחר שחתם על עוד מקרה של הסתבכות עם החוק, קיבל סלים כעונש חצי שנה של עבודות שירות עם נוער בסיכון במתנ"ס יעלים. "בגיל 18, כשאתה כבר חצי רגל מחוץ לגיל הטיפשעשרה, הראש שלך כבר מתחיל לעבוד ולעכל את כל מה שהיה. זה היה לעמוד מול עצמך. לראות את הילדים האלו שהיו בדיוק במקום בו הייתי אני. הם היו 'גרעינים' בשבילי. ידעתי בדיוק איך לדבר איתם, איך לגעת בהם, איך לשלוט בהם והם הקשיבו לי בקלות. החבר'ה מהמתנ"ס קלטו פתאום שיש פה ילד בעייתי בפני עצמו שמצליח לשלוט בחבר'ה האלו בגיל הכי לא קל של החיים שלהם. תביני, הייתי כולה ארבע שנים גדול מהם, אבל הם כיבדו אותי כמי ש'שמו הלך לפניו', הוא צוחק. ופתאום ראה איזה פלא, התברר שאני טוב עם בני נוער. במתנ"ס עשו אחד ועוד אחד, חיברו את ההצלחה שלי עם בני הנוער הבעיתיים יחד עם העובדה שאני טוב בכדורגל ואחרי חצי שנה של עבודות השירות התחלתי לקבל כסף על העבודה שלי במקום. הקשר שלי אליהם היה בעיקר דרך הכדורגל, אבל על הדרך עשינו עוד הרבה פעילויות יחד, טיולים ומה לא. אורן אלמוג, שושי אוהנינה ויואב יצחק הלוי הכניסו אותי לעולם הזה, נתנו לי את המפתחות ואמרו לי- קח פיקוד, ואני לקחתי. בגיל 18 וקצת התחלתי לאמן נוער בסיכון באילת, נוער לא קל, ועשיתי איתם את מה שלא עשו איתי. את מבינה מה קרה שם? מעונש שקיבלתי זה הפך עבורי לדרך חיים טובה, מצילה ומשנה. שום דבר בחיים לא קורה סתם. בד בבד עם השינוי הזה, אחיו הבכור של סלים, שהיה קצין ביחידת יהלום המובחרת של חיל ההנדסה הקרבית לא השלים עם ההידרדרות הבלתי פוסקת של אחיו הצעיר וקנה לו את מחשב הגיימינג הראשון מתוך כוונה למלא לו את השעות שלאחר הכדורגל בתוכן בתוך הבית. "הוא הבין שאסור שישעמם לי ואסור שאני אצא לשכונה", מספר סלים, "הוא היה קצה האור שלי ומשך אותי בחזרה מהשכונה. הוא היה זה שהכיר לי את עולם הגיימינג אליו התמכרתי מהר מאוד. כשלא היו אימונים במקום שאצא לשכונה ואעשה דברים שליליים, נשארתי בבית מחובר למחשב. "אהבתי את זה מאוד. בשלב מסויים גם הייתי אלוף הארץ במשחק שהיה חזק וכל הילדים שיחקו בו. קראו לו 'אמריקנס ארמי', משחק שהוכן כמשחק הדמייה עבור הצבא האמריקאי, משחק שהפך לויראלי ושיחקו בו בכל העולם, ואני הייתי בו אלוף הארץ. זה עשה לי כיף. נתן לי ביטחון. סוף סוף הייתי טוב במשהו, סוף סוף עשיתי טוב".

ומה על לימודים?
"נשרתי. כשחזרתי לאילת מהפנימיה מצאתי את מקומי בקידום נוער. היו שם אנשים טובים שעזרו לי ובזכות המחשב והגיימינג הייתי טוב באנגלית והוצאתי 5 יחידות לימוד בזה".
היום מצר סלים על החיים הלא פשוטים שעשה להוריו: "לצערי הרב לא עשיתי להם חיים קלים. היום כשאני נזכר בדברים שהיו אני נותן לאמא נשיקה במצח ומחבק אותה. עם אבא שיחקתי שש בש על כל התקופה בה החברים והשכונה היו מרכז העניינים של חיי. רק כשהתבגרתי הבנתי שהבית, ההורים שנלחמו עלי, הם הדבר החשוב באמת בחיים". סלים נעצר, לוקח נשימה ומספר בכאב: "אמא הייתה מגיעה לפנימיה אחת לכמה זמן כדי להוציא אותי לחופשה. מאחר והייתי קטין לא איפשרו לי לצאת לבד והיא הייתה מגיעה, ישנה על הספסל בתחנת האוטובוס הסמוכה ומחכה לי. ככה הייתי מוצא אותה. זו תמונה שנחרטה לי בראש ולא תעזוב לעולם".

עלה על דרך המלך

במרוצת השנים מצא סלים את מקומו לא רק בחברה, אלא גם, ובעיקר, על מגרש הכדורגל. הוא אימן אצל שלום, המאמן המיתולוגי שלו בבית הספר לכדורגל, אימן את ילדי בית הספר יעלים, בית הספר בו גדל "ומאוד התרגשתי מסגירת המעגל הזו", הוא מודה. היום, עם רקורד של 16 שנות אימון, מהן 13 שנות אימון באגודת בני אילת, הוא בעיצומה של הוצאת תעודת מאמן כדת וכדין, הליך שלא היה פשוט עבורו כמי שהיו לו לא מעט הסתבכויות עבר עם המשטרה. במקביל לכדורגל ולאימונים באגודה והאימונים האישיים, הוא עוסק בשעות היום התחום ההייטק, מפתח אתרים, לומד את התחום וחולם לעוף איתו רחוק".

איך זה להיות היום מאמן ולעבוד עם בני נוער?
"אני מרגיש מבורך שזכיתי ביכולת לכוון ולהשפיע על ילדים שסוטים מהמסלול, ילדים שמנסים ללכת בדרכים השליליות שאני הלכתי. זה ממלא את הלב בצורה ששום סכום בעולם לא יעשה את זה. כשאני הולך לבקר בבתי הספר ושומע על ילד כזה או אחר שלא מתפקדים, אני לוקח את העניינים לילדים. לא פעם פונים אלי מורים ומבקשים שאעזור להם להחזיר לתלם ילד כזה או אחר כי הבית שלו מתפרק ואין מי שיקח אחריות על הילד, ואני עושה את זה באהבה גדולה מתוך תחושת שליחות. אני עושה עם הילדים האלו שיחות מלב אל לב. עם ילדים שאני מרגיש צורך להיפתח אני נפתח, מספר להם מאיפה אני הגעתי והם מופתעים לגלות ולהבין שזה לא חייב להיות ככה וזה הכי כיף בעולם שניתנת לי הזכות לעזור ולשנות. כל מה שעברתי בחיים שלי זה בדיוק בשביל הרגע הזה, היכולת להשפיע על צעיר ולשנות לו את החיים. אני יושב עם ילד 10 דקות בחדר ההלבשה וכל החיים שלי מתנקזים לי לרגע האחד הזה. לי היו שורה של אנשים טובים שעזרו לי בדרך, אבל אצלי זה קרה לצערי בגיל יחסית מאוחר, אחרי שחטפתי סטירות יפות שילד לא צריך לחטוף בגיל כזה. לנו כמאמנים יש המון כוח בידיים שלא כל המאמנים מודעים לו, כי לא כל המאמנים היו במקומות האלו מהם הגעתי אני".

אתה מתחרט היום על משהו?
"אני לא מתחרט על שום דבר שהיה. אני מאמין שכל הדברים שעברתי היו צריכים לקרות כדי שאגיע למקום בו אני נמצא היום. דברים שאנחנו לא מבינים ברגע שהם קורים, אבל אנחנו מבינים רק בדיעבד. באותו רגע אתה חי בגיהנום, שואל את עצמך למה זה קורה לך? אבל לאלוהים יש סיבות שאתה מבין בהמשך ואני מאוד מאמין באלוהים. הייתי בסיטואציות שרק בנס נשארתי בחיים ואלוהים היה שם כדי לעזור לי. בכל לילה אני מקריא לילדים שלי סיפור ואומר להם להודות על כל הטוב והרע שיש להם בחיים, כי גם מהרע בסוף צומח טוב, הכל שאלה איך אתה מסתכל על הדברים. יש אנשים שלא מצליחים לראות ולהבין שכל מה שעברו בחיים לא קרה סתם אלא מתוך תכלית".

אתה מגיע למגרש הכדורגל בשחמון ומתחיל ככה סתם לאמן את הילדים בחינם
סלים צוחק: "אני מאמן אותם בכיף ובאהבה. העיקר שהם נהנים ומבסוטים. הם לא מתכוננים לזה בכלל. אני מתפרנס בין השאר מאימונים אישיים שאני מעביר לילדים, לא פעם אני רואה ילד, ילדים שמתאמנים לבד כי אין להורים שלהם את היכולת לאפשר אימונים אישיים. אני לא יכול לראות אותם ככה בצד. אני יודע מה עובר עליהם, הייתי שם בעצמי הרי, אז אני מחבר אותם אלי. בלי יותר מדי דיבורים. אני לא מתרגש מזה כל עוד זה דבר טוב שתורם לעולם והופך אותו לטוב יותר. ילדים חוזרים הביתה שמחים. הם נהנים בזמן האימון ואני יוןדע שהפכתי להם את זמן השוטטות חסר התכלית למשהו טוב יותר. כסף זה דבר בלעדיו לצערי אי אפשר להתקיים, אבל זה לא הכל בחיים".

מה היית אומר היום לסלים הצעיר?
"הייתי נותן לו בעיקר ביטחון בדברים החשובים. לי כילד בשכונה ובכדורגל היה הרבה ביטחון, אבל בשאר הדברים החשובים, כמו לימודים ויכולת להביע את עצמי הייתי חסר ביטחון. הייתי נותן לו אהבה, חיבוק חם, אומר לו- אתה מוכשר ומוצלח. בתור ילד עם בעיות קשב וריכוז בתקופה בה לא הייתה הרבה מודעות לזה. רוב המורות לא אהבו ילדים כמוני. הייתי תמיד בכתה של בעיתיים. לא הייתי טיפש אבל מערכת החינוך גרמה לי להרגיש שאני לא טוב, שאני בכתה של מוזרים, של מקוטלגים. כשנכנסתי לתחום ההייטק לא האמנתי שאני יכול, הרי אף פעם לא הייתי שווה כלום בעיני אף אחד בלימודים. כל שנותיי בבית הספר גרמו לי להבין שאני לא יכול, שאני לא מסוגל. זה מה שהשתרש לי במוח. היום בגיל 30 פלוס אני מבין שהבעיה לא רק הייתה אצלי אלא גם הרבה אצלם. אחרי שלמדתי להכיר את המוח שלי ואת הקשיים שלו (קשב וריכוז ADHD) פיתחתי שיטות לימוד בעזרת קורסים מהאינטרנט שלמדתי בכוחות עצמי ונחשפתי אליהם בזכות אחי הבכור שהכיר לי חבר מההייטק. ככה התחלתי לעבוד על המוח שלי ולהכיר אותו יותר טוב והצלחתי להפיק ממנו יותר, כדי שאוכל ללמוד תכנות מחשבים ופיתוח אתרים וזה גם עזר לי ללמוד ולהשתפר בכדורגל. הופתעתי לגלות שאני מאוד אוהב ללמוד, מה שבצעירותי לא הייתי מסוגל לשבת בכתה כי המוח לא איפשר לי. אז חשבתי שאני שונא ללמוד. במילים אחרות- לימדתי את עצמי את מה שבית הספר לא יכל לעשות".

מה המסר שלך לילדים היום?
"שהכל לטובה. כל מה שקורה בחיים, טוב או רע הוא לטובה. תגיב נכון, תנשום ותוציא מהרע את הטוב. ובעיקר תאמין. כל הזמן תאמין בעצמך. תקשיב לקול הפנימי הטוב שיש לך בבטן, שהוא יהיה הקול שמוביל אותך בחיים. אני ההוכחה לזה. אני מודה שלפעמים אני עדיין לא מעכל. ובכל לילה אני מודה לאלוהים על הטוב ועל הרע ואין לי שום בעיה שימשיך לאתגר אותי".

ומה על אמא מדינה? היום היא כבר מרוצה?
סלים מחייך באושר: "כן, ברוך השם, מגיעה לה קצת נחת עכשיו. לולא התמיכה והאהבה שקיבלתי ואני עדיין מקבל מאמא, לא הייתי מצליח להרים את עצמי ולשנות מסלול בחיים. אמא שלי היא האדם הכי חזק שהכרתי בחיים! היא לביאה שעשתה כל מה שהיה בכוחה וביכולתה כדי לשמור על הגורים שלה. אני מודה לאלוהים בכל יום על שזכיתי באמא כזו ובמשפחה תומכת ואוהבת שתמיד היו שם לצידי ואני תמיד אהייה שם לצידם. המשפחה שלי זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים ואני אסיר תודה על כך. הם הדלק שלי להמשיך ולנסות להצליח ולהתקדם. אעסור לי לאכזב אותם".

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת