מי יציל את פגועי הנפש באילת?

למעלה משנה עברה מאז לקחה על עצמה עדי ביטון, תושבת אילת, את המשימה אותה היא מגדירה כמשימת חייה - להקים באילת בית מאזן לפגועי הנפש בעיר. מקום שיתן לפגועי הנפש מענה יום יומי, קרוב לבית, כולל סל של כל הטיפולים הנדרשים על מנת להביא אותם למסוגלות להתמודד עם מצבם ולהשתלב בחיים. כיום אין בית מאזן כזה באילת, גם לא באזור הדרום, והמשמעות היא שאם פגוע נפש צריך להשתלב בבית מאזן הוא חייב להתנתק מהמוכר והידוע לו בעיר, מה שמהווה עבורו קושי נוסף. עדי מכירה את הצורך הזה מקרוב. אחרי הכל, אחיה שהיה פגוע נפש שם קץ לחייו. דבר שלא היה מחוייב המציאות אם היה כאן, בקרבת מקום מגוריו את המענה הנדרש. אבל זה לא רק אחיה. בשנים האחרונות חלה עלייה דרמטית במספר פגועי הנפש בישראל בכלל ובכלל זה באילת. מלחמת חרבות ברזל, על כל החיילים פגועי הנפש, אסון השביעי באוקטובר וניצולי הנובה, כל אלו הקפיצו במאות אחוזים את מספר מתמודדי הנפש שזועקים לעזרה, כך שאם עד לפני המלחמה לא היה מענה מספק באילת, היום על אחת כמה וכמה המצב חמור. מתמודדי נפש איתם דיברנו השבוע מאוכזבים וטוענים: "ההבטחה להקמת בית מאזן באילת לא הייתה יותר מהבטחת בחירות. אף אחד לא מדבר איתנו, אף אחד לא מסביר לנו כלום, הכל נשכח כלא היה".

"הבית המאזן הוא פרויקט חיי”

   מנגד, מבהירה השבוע ביטון: "זה לא נכון. אני פועלת לאורך כל הדרך יד ביד עם ראש העירייה שמאוד רגיש לנושא. הוא מקל על מהמורות בדרך ומאשר את כל מה שצריך על מנת לקצר עד כמה שניתן את ההליכים. אני היזם של הרעיון. הגשתי תוכניות לעיריית אילת, למשרד הבריאות, למשרד הביטחון, הקמתי עמותה, לצערי הרב, זה לא משהו שאפשר לעשות צ'יק צ'ק. מדובר במשהו עמוק, בית מאזן שכולל לינה, אשפוז יום, סל של כל הטיפולים הנדרשים לאיזון, רכיבה טיפולית, מקום שבו פגועי הנפש באילת יהיו ראשונים לקבל טיפול. כרגע נמצא שטח אדמה מתאים בגודל של 4.4 דונם, שטח 'חום' ששייך לעירייה ומתאים לצרכי העמותה. אנחנו על זה. שאף אחד לא יגיד שהעירייה לא עוזרת כי כולם על זה, מרימים אותי תחת הכנפיים שלהם. החל מראש העירייה אלי לנקרי, דרך אדריכל העיר, מהנדס העיר, מחזיקת תיק הבנייה סימה נמיר וכל מי שרק צריך לעזור. אין מישהי יותר ממני שמבינה את הצורך הדחוף בהקמת הבית המאזן הזה. פגועי הנפש בעיר יכולים אולי לשאול ממש כמוני למה זה לא קרה עד היום, אבל היום זה בעשייה. כיום הפתרון המיידי הוא ללכת לשירות הפסיכיאטרי בעיר ולבקש עזרה או לחפש מטפל פרטי, אבל הרבה פעמים זה מעט מידי ומאוחר מדי. לאחי לא ניתנה העזרה שהוא היה צריך ולכן בית מאזן באילת הוא פרויקט חיי וזה יקרה. ברגע שנעלה על הקרקע אדאג להביא למקום את כל פגועי הנפש שרק ירצו לסייע. נקים אותו ביחד. שכולם ירגישו חלק מהעשייה. מתמודד נפש צריך משהו בחיים שימלא לו את היום כדי שלא יברח לשינה. את אחי שלחו הביתה. כתבו לו במכתב השחרור שאין לו נטיות אובדניות והוא התאבד אחרי 5 ימים. כל הבתים שיש היום לחולי נפש זה בוקר טוב תיקח כדורים. הבית המאזן הוא אחר. הוא ממלא את היום, נותן תוכן, עניין, טיפולים ולא סתימת פיות עם כדורים. ברור לי שיש פגועי נפש בעיר שחייבים פתרונות מהירים. הלוואי והייתה לי דרך לקצר עוד יותר את ההליכים".

התמודדות בלתי אפשרית

   עד גיל 18 היה רוני (שם בדוי), בן אילת, ילד מבריק ומקסים, יפה תואר, אהוב על הבריות, ילד מוצלח של אמא. אלא שביום בהיר אחד הוא נחשף למראות קשים שהשפיעו עליו בין לילה. "הוא נכנס לשוק, לסטרס, לא ידעו איך לטפל בו. במקום לטפל בסטרס שלו מיהרו לדחוף לו כדורים. בפני מי לא התרעתי, אמרתי הבן שלי עבר טראומה, תטפלו לו בזה, אבל למערכת הבריאות יש את השיטות שלה להרוס אנשים", מספרת השבוע בכאב אימו של רוני. מאז, במשך 13 שנה הוא מתמודד עם הטייטל סכיזופרניה פרנואידית. משהו שבמשפחתו לא הכירו מעולם. לצד ההתמודדות שלו, הפכו בני משפחתו לשק החבטות. "בחיים לא היו לו בעיות נפשיות עד לאותם מראות קשים. ולמרות הסיטואציות ההזויות אליהם נקלענו איתו החל מאותה תקופה, רוני תמיד היה בן של בית. עטפנו אותו ככל יכולתנו". בשבוע שעבר הוא שוחרר מבית החולים לבריאות הנפש שם שהה. "הפעם הם שיחררו אותו עוד לפני שהיה מאוזן לגמרי", טוענת האם בכאב. "חודש ימים הוא היה מאושפז. לא שיחות עם עובדת סוציאלית, לא סל שיקום, לא הפנייה לבית מאזן, פשוט החזירו אותו הביתה. אני כבר לא מדברת על כל הסיפורים שיש לו משם, על הכפיתות בכוח שהוא מספר עליהן, על האלימות שלטענתו הפעילו כלפיו ועוד כהנה וכהנה, על כל אלו הגשתי תלונה לפניות הציבור. חובה שהדברים ייבדקו. אבל מעבר לזה, איך מחזירים ככה פגוע נפש הביתה? מהרגע שהוא חזר הביתה הוא לא מפסיק להיזכר בדברים שלטענתו עשו לו באשפוז ומפרק את כל הבית. הוא לא פוגע בי, הוא פוגע ברכוש. כל הבית שלי על הרצפה. חלונות שבורים, הווילונות קרועים, הוא זרק את כל הסירים, שובר כל מה שעומד בדרכו וככה זה יום אחרי יום. אני פונה לרווחה אומרים לי אנחנו לא מטפלים בפגועי נפש, אני מתקשרת למל״ה מתחננת שיקבעו לו תור דחוף עם הפסיכיאטר אבל אין תורים. הלו, זה מקרה חירום, הבן שלי מתחרפן, אבל אין עם מי לדבר. משטרה? למה משטרה? מה הבן שלי עשה? הוא לא אשם שהוא חולה ולא מקבל טיפול. למי לא התקשרתי, התחננתי שמישהו יבוא לדבר איתו אבל אני מוצאת את עצמי לגמרי לבד מול מערכת אטומה שאין לה תשובות. את יודעת איך זה מרגיש כשאתה דופק על דלתות ואף אחד לא עונה לך? את יודעת איך זה מרגיש לראות את הבן שלך חסר אונים במצב כזה, גמור, ואין לך שום יכולת לעזור? שלחו לי אתמול כתבה של פגוע נפש שכל הרשויות זלזלו בו. למרות כל ההתרעות והאזהרות לא טיפלו בו ולא סייעו. את יודעת איך זה נגמר? הוא חטף התקף ורצח את השכנה האומללה שעלתה מולו במדרגות. למה זה צריך להגיע למצבים כאלו? אני מתריעה, אני מתחננת, אני פונה ואף אחד לא עושה עם זה כלום. ככה משחררים פגוע נפש מבית החולים? הרי ברור שהוא עדיין לא מאוזן. אין לכם מקום אשפוז? זו בטח לא בעיה שלי ולא שלו. תביני שהוועדה בבית החולים החליטה להאריך לו את האשפוז עד ה – 14/8 אבל במחלקה החליטו שאין עוד מה לעשות איתו וככה שחררו לי אותו, שאני אטפל בו. איך אני יכולה? איזה כלים יש לי? אני אמא שלו ולא מעבר. עכשיו הוא יצא מהבית ממלמל בכעס - "בכל פעם שאני שובר משהו את מזמינה משטרה אז אני הולך. אמרתי לו שכל השבוע הוא הרס את הבית ולא הזמנתי לו משטרה אבל הוא חושב שכן. הוא יצא החוצה, תלש אחריו את הווילון, קרע אותו והלך. קודם לכן הוא שפך מיץ פטל על כל הבית וגם עלי. כל יום זה ככה, כל יום ההרס של הבית, ההרס העצמי שלו. איך אני יכולה לאסוף את השברים? אני בעצמי מותשת. אני עושה הכל שלא יעצרו אותו, כי במה זה יעזור הוא הרי צריך טיפול לא שיעצרו אותו. ביום שישי איבדתי הכרה, בגלל המצב. שעה קודם לכן הזמנתי לו אמבולנס בגלל הקאות. עד היום הוא מקיא. הם טוענים שלפעמים חרדה גבוהה היא הגורם להקאות. הוא פוחד להיבדק. הוא פוחד לעלות על אמבולנס כי כבר קרו מקרים שנבדק ולקחו אותו לאשפוז. אפילו בי, אמא שלו, הוא כבר איבד אמון. אז אומרים שעובדים על הקמת בית מאזן באילת. את יודעת עד כמה זה חשוב לאנשים במצבו? זו תהיה המתנה של החיים שלהם, בלי כפייה, בלי קשירה, בלי כוח. כל הדברים האלו מקשים על ההחלמה. נכון להיום בית מאזן כזה פרטי עולה 1500 ש"ח ביום. מי יכול לאפשר סכומים כאלו? בקופת חולים אומרים לנו שהוא לא עונה על הקריטריונים. הם עושים צחוק? אם לא הוא אז מי כן? אבל הכול מלא, בטח שהם מספרים סיפורים. בית מאזן באילת זו חובה. חייבים לשים על זה דגש, להעלות הילוך ולקדם בדחיפות. יש כל כך הרבה מטופלים בעיר הזו שאין להם מענה ואנשים בכלל לא מודעים לזה. תראי, הבטיחו לי ממל״ה שיחזרו אלי בשעה 12:30 לשיחה, השעה כבר 13:00. אם אתקשר לברר מה קורה כבר לא יהיה מענה בשעה הזו ואז לכי תחכי למחר ושוב תרדפי אחריהם. ידי כבולות. אנשים שיקראו את זה יזדעזעו, יצקצקו בלשון, לא יאמינו. שיאמינו. ואת יודעת מה עצוב בכל זה? שאנחנו צריכים לחיות את המצב העצוב הזה כחלק משגרת היום יום שלנו. למה? זו מחלה. הבן שלי חולה ואף אחד לא מטפל בו. עם מחלת נפש לא תמיד נולדים, האמת, הרוב לא נולדו עם המחלה, היא צצה להם ביום בהיר אחד. היום זה אנחנו , מחר זה אתם, כולם חייבים לעמוד על הרגליים האחוריות ולהילחם שיהיה מענה באילת". ■

יש לכם דיווח, תמונה או וידאו? טעות בכתבה? כתבו לנו במייל או בווטסאפ

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת