משבר מרוסק במרפק ועד לאליפות העולם בקרוספיט

   מי שיפגוש את הדר קאופמן, בן לשושלת אחת המשפחות הכי קרביות שאתם מכירים באילת, לא ישים לב למגבלה שיש לו ביד שמאל. ממש כמו שבצה"ל כמעט לא הבחינו במגבלה עד שרגע לפני שחתמו לו על פרופיל 97, ביקש ממנו הרופא הצבאי בצו הראשון ליישר לכיוונו את הידיים ושם לב שהדר לא יכול ליישר לגמרי את יד שמאל שלו. המגבלה הזו של הדר היא תוצר רחוק של נפילה בגיל ארבע. "ילד, נפלתי והתרסק לי המרפק לרסיסים", נזכר הדר באירוע שיכל לשנות לו את כל החיים. הוא עבר שלושה ניתוחים ותהליך שיקום ארוך שבסופו נותר עם יד שמאל מוגבלת, ללא יכולת יישור מלא. "זה הזיכרון האמיתי הראשון שלי בחיים", הוא מספר בחיוך על המגבלה ביד שמלווה אותו מאז ולאורך כל החיים. "זה לא הפריע לי לגדול, אבל בעולמות הספורט מאמנים קצת היו מעקמים את הפנים כשהייתי מגיע עם המגבלה שלי. כך או כך, תמיד הצלחתי לעשות הכל בדרך שלי", הוא מספר בנחישות אופיינית. אז אולי הוא גדל עם מגבלה ביד, אבל דווקא המגבלה הזו רק גרמה לו להבין שכשרוצים, אפשר להצליח בהכל. עובדה.

קרבי כנגד כל הסיכויים

   הדר היה מסוג הילדים שרצו לעסוק בפעילות גופנית אבל לא מצאו את התחום שתפס אותם. יליד אילת, בוגר בית הספר היסודי היובל ובהמשך גולדווטר, צופיפניק מושבע שחתם על תפקידי הנהגה בשבט אילת. "לא הייתי הילד הכי ספורטיבי. למרות שניסיתי, לאורך הילדות לא מצאתי את את הנישה הספורטיבית שהתחברתי אליה. טיילתי בין המון ענפי ספורט וזה לא היה זה. גדלתי בבית עם אח בוגר ממני, סופר ספורטיבי - טריאתלט הישגי, ובגיל צעיר ממש קינאתי בו שהוא מצא את התחום הספורטיבי שלו ואני לא. אלא שאז, כשהיה בן 17 וכבר הריח את השירות הצבאי מתקרב, נפתחה באילת קבוצת הקרוספיט הראשונה. "אחי בעצמו עבר לזה והציע לי לנסות. הייתי אז כבר לקראת גיוס, במאבקים הפרטיים שלי להילחם מול הצבא ומול המגבלה שלי בדרך ליחידה קרבית, ולמרות המגבלה, משהו באימון הזה עשה לי את זה. יש כאן שילוב מנצח של קושי פיזי, מנטלי ואווירה מיוחדת שלא מצאתי ולא התחברתי אליה בשום ענף ספורט אחר. משהו בגיוון שהענף הזה נותן לך באימונים, העובדה שזה לא סטודיו וגם לא חדר כושר אלא אימון באווירה מיוחדת, ספורט שכל יום מעמיד אותך מול מבחן חדש, ואם אתה מתמיד אתה ער תמיד למגמת השיפור. בקיצור סוף סוף מצאתי את מקומי".
   ואולם במקביל לאהבה החדשה שהוא מצא בקרוספיט, היה הדר עסוק בלהוכיח גם לצה"ל את מה שהוא הוכיח לאורך כל שנות חייו הצעירות, שהמגבלה הזו שיש לו ביד, לא מפריעה לו לחיות חיים רגילים. למרות שלאורך כל החיים כולם הכינו אותו לקראת העובדה שבגלל היד הוא לא יהיה קרבי, הדר לא הסכים לקבל את רוע הגזירה. "גדלתי בתור ילד עם העננה הזו שריחפה לי מעל הראש שאולי אהיה לוחם ואולי לא", הוא נזכר. " וכשכולם סביבך יוצאי סיירות מובחרות, זה הכה בי - לא רציתי להיות שונה מהם". הוא נזכר איך עלה לצו ראשון לבוש חולצה עם שרוול קצת ארוך שמכסה לו את הצלקת, איך ניסה להסוות את העובדה שיש לו יד אחת קצרה יותר כי הוא לא יכול ליישר אותה במקסימום, ואיך הרופא שבדק אותו כבר כמעט חתם לו על פרופיל 97, אלא שאז נזכר הרופא שחסרות לו עוד כמה בדיקות קטנות וביקש מהדר שיישר לכיוונו את הידיים. "שם הרופא עלה על הבעיה. יצאתי מהצו הראשון עם פרופיל 64, מרוסק. אמרו לי - לא תהיה לוחם". אלא שכל מי שמכיר את הדר יודע - הוא לא היה מקבל את רוע הגזירה בלי לנסות לשנות אותה בכל דרך אפשרית. "אז יצאתי עם אבא שלי לסיבוב בכל הארץ למפגשים עם מומחי מרפק ומי לא, ובכל פעם שקיבלתי חוות דעת רפואית, מיהרתי לשלוח אותה לצבא ולערער. כל מה שרציתי היה לקבל את ההזדמנות השווה ולהוכיח שאני יכול. את מבינה, היום כולם מנסים להוכיח שהם לא יכולים להשתמט מקרבי ואני רציתי בדיוק ההיפך. ככה עד שיום אחד התקשרו אלי מהצבא והודיעו לי- "עלה לך הפרופיל ל – 72. אז התגייסתי לשריון". זה אמנם היה חצי ניצחון עבור הדר שכבר תוך כדי הטירונות הרגיש שהוא לא ממצה את עצמו ואת היכולות שלו. "אז שוב הגשתי עתירות לרופא ששלל לי את הבקשה ושוב לא ויתרתי עד שהגעתי תוך כדי טירונות לראש תחום האורטופדיה בצה"ל. חצי שנה אחרי שהתחלתי את השירות הצבאי שלי, נפגשתי איתו לשיחה והוא התערב איתי על כמות כפיפות המרפקים שאני מצליח לעשות. הוכחתי לו שאני מצליח. הוא לחץ לי את היד והודיע לי שהוא מעלה לי את הפרופיל. אז אמנם לא העלו לי את הפרופיל מ-72 אבל נוסף סעיף שאיפשר לי לעזוב את השריון. הלכתי לשלישה וביקשתי ממנה לאפס לי את הפז"מ או במילים אחרות הודעתי לה שלמרות שאני כבר חצי שנה בצה"ל אני רוצה להתחיל מחדש, מאפס וככה יצאתי לגיבוש סיירות".

להיות טובים יותר מהאדם הממוצע

   מאושר ומנצח התחיל הדר את הדרך המפרכת עליה נלחם בטירונות סיירת 401. 11 חודשי טירונות אותן התחיל לגמרי מההתחלה. "זה היה מאתגר מאוד", הוא מודה. "היד הקשתה. במבחנים פיזיים כאלו ואחרים הבנתי שיש לי אמנם קושי אבל לא מגבלה. הבנתי שאני צריך לעבוד אולי יותר קשה מכולם אבל אין סיבה שלא אצליח. לא היה סיכוי שאוותר. היה לי חשוב להוכיח לעצמי ולכל מי שלא האמין שאני יכול. כשסיימתי מסלול אחרי שנה וחודשיים, אבא שלי הודה בפני בפעם הראשונה שלא האמין שאצליח. כי זה באמת היה כנגד כל הסיכויים". הדר חתם על שירות צבאי קרבי מלא ושימש, בין היתר, כראש מדור לוחמה ביחידה המובחרת, העביר מסלולי הכשרה ללוחמים בסיירת. בתום השירות הצבאי הוא חזר לאזרחות. 
   "היה לי ברור שאני צריך למצוא עכשיו את האתגר הפיזי הבא שלי ושנה אחרי שהשתחררתי נפתח הקרוספיט החדש באילת, אז ברור שכמעט על אוטומט התקשרתי ועשיתי מנוי עוד לפני שהמקום נפתח". מאז הוא שם מתאמן בשיא הרצינות, נהנה ואוהב, עד שאחרי שלוש שנות אימון החליט שהוא לוקח את זה צעד אחד קדימה והשתתף בשנה שעברה באליפות הארץ בקרוספיט. "משהו בסגנון השלמת החסך של הילד שלא לקח שום ענף ספורט בילדותו ברצינות", הוא אומר בחיוך מנצח. "באליפות הייתי שיכור מהאווירה. להיות על הבמה, לראות ולשמוע כל כך הרבה אנשים שמעודדים אותך גם אם הם בכלל לא מכירים אותך. זה עשה לי הרבה. אז נכון שלא לקחתי פודיום וגם לא דורגתי בין המקומות הגבוהים, אבל זה היה לי וואו והיי גם לא סיימתי אחרון למרות מגבלת הגוף שיש לי עם כל הרצון שלי להתעלם ממנה וזה היה בשבילי מפתיע. דחקתי חזק למרות שאף אחד שם לא ידע את הסיפור שלי ואת העובדה שאני לא בדיוק מתחרה כמותם - אחרי הכל, יד קצרה, שריר שחסר לי וחוסר איזון בכתפיים ובשכמות, אבל למי אכפת. שוב הוכחתי לעצמי שהכל אפשרי. כשסיימתי את התחרות הבנתי שאני אוהב את הדרך, את האתגר, את תחושת הסיפוק ואז גם נודע לי שיש באליפות העולם בקרוספיט קטגוריה המיועדת לבעלי מגבלה בפלג הגוף העליון. אז המאמנת שלי סשה אמרה לי בוא נהיה הראשונים בארץ שלוקחים חלק בתחרות הזו ונעשה היסטוריה". וכשסשה המאמנת אומרת  - הדר עושה.
   "סשה לביא היא המאמנת שלי", עושה הדר פאוזה ומספר על האישה שהובילה אותו למקומות רחוקים וטובים. "היא סופר מקצועית בתחום ואמרה לי כבר בשלב מוקדם שאני עשוי מהחומר הנכון", מספר הדר למרות שקשה לו מאוד לדבר בשבח עצמו. "היא עצמה ספורטאית קרוספיט עם המון שנות ניסיון. היא השתתפה בתחרויות בכל העולם ומשתתפת עד היום. סשה גרה באילת עם בעלה נדב, שגם הוא ספורטאי קרוספיט תחרותי. שניהם מסמלים עבורי את השלמות שבספורט. הם דואגים להיות הכי טובים בכל מה שהם עושים.  ברגע שהיא אמרה לי בוא ניסע לאליפות העולם התחלתי לחקור בנושא וללמוד איך עושים את זה כי אף אחד בארץ לא השתתף באליפות העולם בקרוספיט, חוץ מצעיר בן 18 מישראל שהשתתף בקטגוריית הצעירים ובטח שאף אחד לא השתתף עד היום בקטגוריית המגבלה בפלג גוף עליון. סשה דחפה אותי לתוך זה וכמאמנת היא שם עבורי 24/7, גם ברגעים קשים".

רגעי שבירה?
  "אני לא נשבר" הוא אומר. ואם כדי להעלות את הפרופיל הצבאי שלו הדר עשה הכל כדי להוכיח לצה"ל שהוא יכול, עכשיו הוא מצא את עצמו מוכיח לצוות שופטים מחו"ל שיש לו מגבלה אמיתית ביד. "עברתי ממש ועדה ושיחות זום עם נציגים מארצות הברית כדי להתאים לקטגוריה. אלא שזמן קצר אחרי שהתקבל ושם לו למטרה את האליפות הנחשבת בחודש ספטמבר, אף אחד לא הכין את הדר למלחמה הפתאומית שתנחת על מדינת ישראל ותשנה לו שוב את כל התוכניות. "נכנסנו לשגרת אימונים מחייבת כשפתאום נוחתת על המדינה השבת השחורה ואיתה המלחמה. לי הייתה אמורה להיות טיסה באותה שבת בשעה 9:30 לניו יורק, אלא שבבוקר, בקרב היריות הראשון כבר הייתי. אני חייב לציין שבאותו יום הכושר שלי הציל לי את החיים כמה וכמה פעמים". הדר לא יכול לפרט איפה היה ומה עשה, תסמכו עליו שבתור לוחם מובחר הוא היה, ראה ועשה. את האימונים האינטנסיביים שלו החליפה עכשיו שגרת חיים שונה לגמרי על מדים ולמרות המגבלות, הוא ניסה להתאמן פה ושם בשטח וניצל את הביקורים הקצרים באילת כדי לשמר את הגוף. "כשסיימתי את צו 8 הארוך שלי התחלתי את שלב המוקדמות בדרך לתחרות. את השלב הזה עשו און ליין. אתה מעמיד מולך מצלמה, עושה את המשימות שמבקשים ממך ושולח לצוות השופטים בארצות הברית שממיין ומנקד. אז עליתי לחצי הגמר, שם כבר השתחרר הלחץ של המילואים והייתי פנוי יותר לחזור לשגרת אימונים, תזונה ושעות שינה. בסוף שלב חצי הגמר שובץ הדר בטופ 10 ועלה לגמר שיתקיים ב – 19/9 בטקסס ארצות הברית, שם יתחרה על במה אחת עם עוד תשעה מתחרים מכל העולם שאולי ממש כמותו, בעלי מגבלה בפלג הגוף העליון אבל גם הם נחושים וללא פשרות. ולמי שלא מכיר, בתחרות הקרוספיט מגיעים המתמודדים לכל מקצה מבלי לדעת לקראת מה הם הולכים. בתחרות יכולים לדרוש מהם הכל, החל משחייה בים, דרך רכיבה על אופניים, הרמת משקלים גבוהים והשמיים הם הגבול. "אנחנו יודעים רק שיש ארבעה ימי תחרות עם מספר מקצים בכל יום", מעדכן הדר. "לא יודעים כמה מקצים בכל יום ומה נידרש לעשות. זה הרעיון של התחרות, להיות מוכנים לכל אתגר פיזי ולהיות טובים יותר מהאדם הממוצע.

אז מה זה בעצם קרוספיט?
   "שיטת אימונים שמאגדת בתוכה את כלל מרכיבי הכושר הגופני - 10 במספר. זה תחום שפונה לכולם ולכל גיל, לא צריך להתחיל אותו עם כושר מהבית אלא הכושר נבנה ואנשים מגיעים להישגים וליכולות שהם לא חלמו עליהם. יש כיום 70 סניפים של קרוספיט ישראל בכל הארץ וגם באילת ושיהיה ברור, התחום הזה משנה לאנשים את החיים. אני בחרתי לקחת את זה לקצה, אבל הרעיון הוא שכל אחד יכול. זה טרנד שכובש את כל העולם וגם בישראל יש כבר קהילה גדולה של מתאמנים שהגיעו כבר לכ- 200-300 איש תוך 3 שנים בלבד".

טס להגשים לעצמו חלום

   אם תהיתם איך מתאמנים לקראת אליפות העולם בקרוספיט, תהיו בטוחים שלא בישיבה. הדר מתאמן 6 פעמים בשבוע, 2 אימונים בכל יום ומגיע לבין 3-4 שעות אימון יומיות ואת זה הוא עושה כבר חמישה חודשים בעצימות מטורפת, כמובן עם הקפדה על תזונה נכונה ושעות שינה לנוכח המאמצים הנדרשים. "אז נכון, משנים את סדר העדיפויות מבחינת בילויים, אלכוהול ושינה.הכל כרגע סובב אצלי סביב האתגר הזה, אבל זה מה שנכון לי כרגע". ושלא נשכח, בין לבין הדר גם עובד ומשמש כקב"ט הראשי של נמל אילת.

ומי על העלויות?
   "מדובר בעלויות גבוהות מאוד שיוצאות מכיסי הפרטי להגשמת החלום. מאחר ולא מדובר על ספורט אולימפי, אין כאן איגוד אלא הספורטאי לעצמו. אני רואה בזה חשיבות מטורפת, היום עוד יותר מתמיד, לעלות על במת הקרוספיט העולמית עם דגל ישראל, במציאות הסופר מטורפת שלנו, להראות לעולם שאנחנו כאן ויהי מה. זו לגמרי עוד חזית הסברתית מבחינתי. כמי שלחם במלחמת חרבות ברזל אני אומר שזו בדיוק הדרך שלנו לנצח". להדר אמנם קשה לדבר על זה, אבל מתוך כוונה לסייע לו בהוצאות ובמימון הנסיעה הוא פתח קבוצת פייבוקס בתקווה לעזרה.

לאן אתה מכוון?
   "הרעיון הוא כמובן להגיע להכי גבוה, לטופ העולמי, אבל ככל שהמלחמה מתקדמת יותר אני מבין עכשיו שהמשימה הלאומית כאן חשובה עוד יותר מהמטרה האישית. להוכיח לאנשים שנפצעו במלחמה הזו שלמרות המגבלה אפשר להצליח, לשאוף ולעשות. המטרה שלי לתת תקווה לאנשים שנפצעו שהספורט עדיין יכול להתקיים וזה נכון להיום שווה לי יותר מכל פודיום או גביע. אם אצליח לגעת בבן אדם שחשב שבגלל הפציעה שלו הוא לא יוכל לחזור ולהתאמן ובגללי הוא יקבל החלטה לנסות אף על פי ולמרות הכל, זו מבחינתי זכיה בלוטו".

מתרגש?
   "אם חשבתי שאני לא אתרגש כי אני סוג של מחוספס אז כן, אני מתרגש, אני חושב על זה הרבה וכבר מהמחשבה עולה לי הדופק", הוא צוחק.

עם האוכל יבוא התיאבון?
   "וואו הדרך מפרכת ואני אצטרך לשים את הדברים על המאזנים לאחר התחרות  אם זו דרך החיים שאני רוצה. יש לי המון תחביבים שזנחתי ואני רוצה  עוד לחזור אליהם ובכלל, הקושי הגדול כאן הוא שאין לך גב כספי של אף אחד ומצד שום גורם".

אז מה נאחל לך רגע לפני המסע הגדול?
   "בריאות. כל השאר כבר יבוא".    ■

יש לכם דיווח, תמונה או וידאו? טעות בכתבה? כתבו לנו במייל או בווטסאפ

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת