סגרה מעגל וחזרה הביתה לאילת

   השנה החולפת הייתה השנה הכי לא מתוכננת בבית משפחת סטרול הצפונית שהבינו רגע לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל, שכל יום שהם נמצאים במושב מרגליות בו חיו על קו הגבול הצפוני עלול להוות סכנה מוחשית עבורם. עבור שחר, אילתית במקור, הפתרון היה ברור. מהר מאוד היא ארזה את הפקלאות ואת משפחתה וחתמה על רילוקיישן כשהיא חוזרת חזרה הביתה אל המקום המוכר והבטוח בחייה- אילת. בגיל 36 כשהיא נשואה ואמא לשלושה קטנטנים, חזרה שחר אזולאי סטרול, דור חמישי באילת- הביתה.

מצפון תיפתח הטובה

   היא נולדה וגדלה באילת למשפחת אזולאי השורשית והוותיקה שהייתה ממייסדי העיר אילת. סבה, איציק אסולאי, היה ממקימי מוזיאון אילת עירי ושימש כיו"ר הפדרציה המרוקאית בעיר. היא התחנכה בבית הספר גולדווטר, נשארה 5 שנים בקבע וכשסיימה את הפרק הצבאי בחייה עברה לעבוד בעבודה ביטחונית בשדה התעופה עובדה. "זו הייתה תקופה של המון לחץ סביבי", נזכרת שחר בימים שקדמו לאבחנה הרפואית לפיה היא סובלת מתרשת נפוצה. "לחץ עושה הכי לא טוב למחלה וגורם להתפרצויות שלה וזה בדיוק מה שקרה לי", היא מספרת. "רציתי לסיים תואר ראשון אבל בכל שנה התחלתי שנה א' בכל מיני תחומים. לא ממש מצאתי את עצמי. תוסיפי לזה את כל הלחצים בבית- נו, מתי את מתחתנת, כל אלו בדיוק גרמו לה להבין שהיא חייבת לעשות קאט מהחיים אותם הכירה, להתרחק מהמוכר והידוע, להירגע ולמצוא את עצמה. "להורים שלי שמאוד אוהבים את הארץ היה לאורך כל השנים משק חקלאי היישוב מרגליות בצפון. אני אמנם אף פעם לא חלמתי שאגיע לשם, אבל במציאות אליה נקלעתי החלטתי לעבור הכי צפונה שאני יכולה. זו הייתה נחיתה רכה. יש בית, נרשמתי ללימודי תואר ראשון בשירותי אנוש במכללת תל חי ושבוע אחר כך כבר הכרתי את מי שלימים הפך לבעלי", היא מספרת ומדגישה: "השיעור שקיבלתי לחיים הוא שלפעמים אתה חייב לעזוב את המקום הבטוח, ללכת אל הלא נודע והדברים הטובים ימצאו אותך. במפתיע מרגע שעזבתי את העיר ונרגעתי רק דברים טובים קרו לי", היא מספרת בחיוך. "את מבינה, בדיעבד מסתבר שהייתי צריכה לעבור לקצה השני של המדינה כדי למצוא שם את החיים שלי".
   שם במרגליות שחר התחתנה ותוך כדי חתונה ושלושה ילדים גם הצליחה לסיים את התואר הראשון ובימים אלו ממש היא עומדת לסיים את התואר השני בלמידה מרחוק כל הדרך בזום מאילת. "חיינו במרגליות חיי מושב שלא חלמתי שאתחבר אליהם אי פעם כשהייתי ילדה אילתית של ים. אני מודה שהתאהבתי בקסם שהיה לחיים בצפון הארץ להציע לי. פתאום יש עונות שנה ואפילו שלג ירד לנו בחצר הבית, פסטורליות ושלמות".

החזרה הביתה

   אלא שמה שקטע את השלמות הזו היה היום הארור של ה – 7 באוקטובר, כשהיה חשש גבוה לחדירה של כוח רדואן ליישובים על קו הצפון. "אבא התקשר מיד ומתוך חישוב זריז אמר לנו להתקפל מיד ולעזוב לכיוון העמק -קריית שמונה.ארזנו מהר כל מה שנחוץ ועזבנו, לא ממש ידענו כמה זמן נעדר ובטח שלא יכולנו לדמיין שמאותו רגע למעשה ועד היום לא נחזור הביתה. ירדנו מיד לקריית שמונה, פחדנו לעשות את הדרך לאילת כי לא היה ברור מה מצב הכבישים ואיפה יש מחבלים. הספיקה לי אזעקה אחת בקריית שמונה כדי להבין שלא מעניין אותי כלום אנחנו עפים משם ישר הביתה לאילת. מבחינתי זה היה להתפנות הביתה. יומיים לאחר פרוץ המלחמה כבר היינו באילת, עוד לפני ההכרזה הרשמית על פינוי היישובים בצפון. אני, בעלי, הבת שלנו מיכאלה, בת שנתיים וחצי, לביא בן חצי שנה והתינוקת בבטן (הייתי בהריון) נחתנו באילת".
   זו הייתה שנה של התחלה חדשה מכל הבחינות עבור בני משפחת סטרול. למרות שעבור שחר, אילת תמיד הייתה ותהיה הבית, פתאום היא הגיעה לכאן עם משפחה, בהריון, ותינוקת אותה ילדה בבית החולים באילת. תוך כדי מציאת החיים החדשים באילת המשיכו בני הזוג את לימודיהם מרחוק. אור, בעלה של שחר סיים תואר ראשון בכלכלה, שחר סיימה את התואר הראשון שלה בשירותי אנוש והחלה את התואר השני בהתנהגות ארגונית והילדים למדו לחיות במקום חדש.
   אם לא די בכל אלו, הרי שהיא סגרה מעגל ומיקמה את משפחתה בבית הסבא באילת, שהתגורר כאן לאורך כל שנות חייו והתעקש שלאחר מותו לא ימכרו את הבית אלא ישתמשו בו לטובת המשפחה. בימים אלו בעלה ממתין לתשובה לקבלת עבודה באילת במשרה ממשלתית ולא בטוח שהמקריות הזו שהחזירה את שחר חזרה הביתה לאילת לא תגרום להם גם להישאר כאן.
   "זו הזדמנות להזכיר לתושבי העיר שלנו שיש באילת עוד מפונים. כשחזרתי לאילת על תקן 'אורחת', לא באמת הפתיע אותי לראות איזה חיבוק נתנו תושבי העיר לעשרות אלפי המפונים שהגיעו לאילת, חיבוק ענק, שהתגאגתי בו מאוד כבת אילת. זו הזדמנות להזכיר שגם היום יש בעיר עוד ילדים קטנים של מפונים מכל הארץ במוסדות שונים ואם מישהו רוצה לעשות להם מידי פעם הפעלות זה יכול להיות נהדר".

אז מה, נשארים?
   "אני אוהבת את אילת. העיר תמיד הייתה ותהיה לי לבית. קשה לחשוב מה יקרה אם אנשים לא יחזרו לצפון, מה יקרה אם כולם יחליטו שטוב להם במקומות אחרים. אני יכולה לספר לך שיש הרבה מפונים שהגיעו לאילת, ראו כי טוב והם מתכוונים להישאר כאן. אנשים שהבינו שיש בעיר גם חיים ולא רק בילויים ותיירות והתאהבו במה שהם מצאו. בעלי במקור מקריית שמונה, לקחתי אותו איתי למושב מרגליות ומשם לאילת. אנחנו זורמים וקשובים אחד לשנייה. טוב לנו כאן. אם אור יקבל את המשרה היא לגמרי יכולה להחזיק אותנו בעיר ואין שום סיבה שנטרטר שוב את הילדים. אז נכון להיום אני אילתית גאה שחוותה בשנה האחרונה התחלה חדשה עם הבעל והילדים, ממש כמו בספרי האגדות. בחלום הכי מטורף שלי לא יכולתי לחלום שיקרה משהו שיעביר את כולנו חזרה לאילת. לא יכולתי לכתוב כזה תסריט בחיים. מצד שני, לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי אם לא הייתי עוזבת את אילת. את קולטת איזו רכבת הרים עברתי תוך חמש שנים בסך הכל? זה משקף כמה החיים שלנו נזילים ואיך אנחנו תמיד מנסים להישאר באזור הנוחות שלנו אבל דווקא כשאנחנו מעזים לפרוץ את הקיים דברים טובים קורים. בכל יום אני אומרת תודה. אסור לשכוח להודות ומבינה שכל דבר קורה כי הוא לא יכל לקרות אחרת והכל זה לטובה". ■

יש לכם דיווח, תמונה או וידאו? טעות בכתבה? כתבו לנו במייל או בווטסאפ

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת